מגזין בצלאל | בין "עם כלביא" ל"אריה ושמש" – האריה כסמל דתי, לאומי ותרבותי רב-תכליתי
פחות משבוע מאז פרוץ מבצע "עם כלביא" פרסם מערך ההסברה הלאומי של ישראל במשרד ראש הממשלה את הסמליל הרשמי של מה שהסתמן כמערכה ארוכה והרת גורל: ראש אריה בצדודית על רקע דגל המדינה [1]. הרעמה והפסים נמזגים זו באלו. והכל בכחול על רקע לבן. אלא שהאריה אינו בהכרח תוצרת "כחול לבן". למראה האריה הנלחם באיראנים קשה היה שלא לחשוב על "האריה והשמש", סמלה של איראן (פרס) המלוכנית, זו שבראשה עמדה שושלת פהלווי (Pahlavi) ושאותה הכניעו כוחות המהפיכה האיסלאמית בשת 1979 [2]. אריה הניצב על שלוש רגליים נראה בו כשהוא אוחז חרב מעוקלת ומגבו כמו עולה השמש. הוא נתון על-גבי פס לבן התחום על-ידי פס עליון ירוק ופס תחתון אדום.
בעוד שמקור ההשראה הראשוני לאריה הישראלי הוא טקסטואלי ("הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא לֹא יִשְׁכַּב עַד יֹאכַל טֶרֶף וְדַם חֲלָלִים יִשְׁתֶּה" [במדבר, כג, 24]), הרי שמקור ההשראה הראשוני לאחיו האיראני-פרסי הוא חזותי ושורשיו באריות של המיתולוגיה הבבלית ושל מסורות קדם-מוסלמיות נוספות. לימים הוא עטה משמעויות מוסלמיות ולאומיות-מלוכניות, שנכרכו בהן רעיונות של אלוהות, אור, סדר קוסמי, חוכמה, אומץ וכוח. הסמליל, מזה, והדגל, מזה, נושאים, אם כן, מסרים הטומנים בחובם משמעויות עמוקות בזכות מה שרולאן בארת כינה "הרטוריקה של הדימוי"׃ "הדימוי, בקונוטציה שלו, מתהווה באמצעות מבנה של סימנים הנשאבים ממאגר מגוון של מילונים שונים. [...] המסמנים בקונטציה תואמים אידיאולוגיה כללית [...]. אפשר לכנות מסמנים אלה בשם 'קונוטטורים', ואת מערך הקונוטטורים בשם רטוריקה".
טקסט קצר זה יעמיד סקירה לא ממצה ואקראית משהו של סמלים המושתתים על הדימוי של האריה, תוך התמקדות באריות מקומיים. אפשרויות המיון שעמדו לנגד עיניי היו רבות: החזות של האריה (בין הראש לבדו לדמות שלמה הניצבת זקופה על שתי רגליים, עומדת על ארבע רגליים, פוסעת תוך שהיא מניפה רגל באוויר, יושבת, שרועה ואפילו שוכבת ובין מראה חזיתי למראה צדודיתי); המרכיבים החזותיים שחברו לבעל-החיים כדי להעמיד סמל בעל משמעות מרובדת; הטקסטים המלווים, הצבעוניות, המדיום והחומריות; והאידיאולוגיות השונות שבשמן גויס צבא האריות. הנקודה המרתקת נוגעת, לטעמי, בשזירות ובחפיפות המתקיימות בין המשמעויות, שהן בה-בעת דומות ומגוונות, בשרשורים הכרונולוגיים המבוססים על אותו דגם בסיסי ובמעבר בין השדות השונים ובין דתות, לאומים ותרבויות.
"גור אריה יהודה" הוא סמלם של שבט יהודה ושל ממלכת יהודה, כנאמר בברכת יעקב: "יְהוּדָה, אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ--יָדְךָ, בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ; יִשְׁתַּחֲווּ לְךָ, בְּנֵי אָבִיךָ. גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה, מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ; כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא, מִי יְקִימֶנּוּ" (בראשית, מ"ט, 9-8). לכן, הוא היה לסמלו של בית דויד (נצר לשבט יהודה) לימים הפך לסמלה של ירושלים, עיר דויד השוכנת בנחלתו של השבט, מזה, ושל פיקוד המרכז של צה"ל, מזה. שני הסמלים, המבוססים על אותו רעיון ועל אותה מערכת רעיונות בסיסית, מציגים את שתי הגרסאות החזותיות המקובלות: אריה שואג הניצב זקוף על שתי רגליו (ירושלים – העירייה והעיר) ואריה עומד או פוסע (פיקוד מרכז).
בשנת 1949 הקימה עיריית ירושלים את "ועדת הסמל" והכריזה על תחרות לעיצובו. בהצעות שהתקבלו נכללו דימויים מוכרים מהסימבוליקה היהודית, דוגמת לוחות הברית, מגן דויד, מנורת המקדש, עמודים (יכין ובועז) ושופר, בעלי חיים שונים, גפנים ורימונים וכתב עברי קדום. מובן שגם ליונה ולענפי הזית נמצא מקום של כבוד. לבסוף הוחלט לקבל את ההצעה שעובדה על-פי יצירה משותפת של "אגודת הציירים הירושלמים לגרפיקה שימושית" (ראו אליק מישורי, שורו הביטו וראו – איקונות וסמלים חזותיים ציוניים בתרבות הישראלית, 239-223). וכך הוא ניצב לו זקוף (עם וריאציות קלות לאורך השנים) על שתי רגליו האחוריות, כששתי רגליו הקדמיות מונפות באוויר והוא נכון להסתערות. הוא נתון על רקע אבנים המדמות הן את חומת העיר הן את הכותל המערבי ומוקף בעלי זית [3]. שילוב מנצח: אריה נכון לקרב אך שוחר שלום. האריה עצמו מזכיר אריות זקופים הנושאים את שתי רגליהם הקדמיות באוויר (Rampant) המככבים על הסמלים ההראלדיים (coats of arms) של בתי אצולה, ערים ומדינות לרוב [4]. הערך הוויקיפדי "Coats of Arms with Lions" מונה לא פחות מ-196 כאלו. אבל, האבנים הן ירושלמיות ועלי-הזית הם יהודיים-ישראליים. ייתכן שכותבים מאוחרים לרגע שבו עוצבה הכרזה היו מדברים בהקשר זה על "גלוקליזציה", באשר העולמי והמקומי משלימים זה את זה.
ובאשר לאריה של פיקוד מרכז [5], הרי ש"גור אריה יהודה", המבוסס ברמה החזותית על חותם "לשמע עבד ירבעם" (המאה ה-8 לפנה"ס), חבר לצבי של פיקוד צפון ולשועל של פיקוד דרום. בניגוד לאריה של ירושלים הניצב זקוף על רגליו האחוריות, האריה של הפיקוד דווקא אינו נכון להסתערות, אלא עומד איתן על ארבע רגלים ומסתפק בשאגה אדירה. מן הבחינה הזו הוא משתייך לקבוצת האריות העומדים (Statant) או פוסעים (Passant), שגם אותם נפגוש בשלל סמלי משפחות, ערים וארצות [6]. ואי-אפשר בלי להזכיר את רותי. בשנת 1969 העניק שר הביטחון דאז משה דיין לאלוף פיקוד מרכז דאז רחבעם (גנדי) זאבי גורת אריות, שאותה קיבל – כך על פי הסיפור – מאציל צרפתי עלום שם [7]. הגורה, שזכתה לשם רותי (על שם אשתו הראשונה של השר?), שוכנה אחר כבוד במחנה המפקדה של הפיקוד (אז בשכונת נווה יעקב הירושלמית). משבגרה והפכה ללביאה הדורה היא זכתה למעריצים רבים, אך גם לדברי ביקורת שעסקו בעיקר בעלות המזון הרב שצרכה. אגב, יש הטוענים שמלכתחילה היה מדובר בגור, ולא בגורה, ושלמעשה נמצאו שם, במטה הפיקוד, שני אריות. מכל מקום, לימים היא/הוא/הם הגיע/ה/ו לספארי ברמת גן ו/או לגן החיות התנ"כי בירושלים. בשנת 1998 הצליחו דורון לוריא ושמוליק מאירי, שאצרו את תערוכת "מחדר פלאות למציאות מדומה" (מוזיאון תל אביב לאמנות) לשאול פוחלץ יפה-תואר של אריה וכללו אותו בחדר הפלאות המשוחזר שהקימו [8]. האגדה האורבנית מספרת שמדובר באחד מהאריות ההם שחיו בשובה ונחת סמוך לשולחנו של גנדי. ואגב, המפחלץ דאג להציבו בעמדת האריה הירושלמי.
מי שמסתובב ברחובות ירושלים אינו פוגש את האריה רק כשהוא מוטבע על גבי סמלי העירייה והעיר. בקיץ 2002 נחנך בה הראשון מבין שני מיזמי "אריות למען ילדי ירושלים" ובמסגרתו הוצגו פסלי אריות שעוצבו ועוטרו בידי אמנים שונים. לאחר הצגתם הם הוצעו למכירה. חלק מן האריות עדיין פזורים ברחבי העיר ומצבם עגום למדי.
נדמה שהמקסים באריות של ירושלים הוא בכלל "האריה של בניין ג'נרלי" (10-9). הבניין השוכן במפגש הרחובות יפו ושלומציון המלכה הוקם (1935-1934) עבור חברת הביטוח האיטלקית "אסיקורציוני ג'נרלי" (Assicurazioni Generali). על מלאכת התכנון הופקד האדריכל האיטלקי הנודע מרצ'לו פיאצ'נטיני. סימן ההיכר הראשי שלו הוא פסל האריה המכונף הניצב בראשו, מעשה ידיו של הפסל הירושלמי דויד אוז'רנסקי. ולא, אין לו שום קשר לא ל"גור אריה יהודה" ולא למתחם העירייה הסמוך. האריה המכונף הוא סמלו של מרקוס הקדוש (11), אחד מארבעת כותבי הבשורה הנוצרית ופטרונה (וסמלה) של העיר ונציה ושל חברת הביטוח ג'נרלי, שאמנם נוסדה בטרייסטה אבל אימצה את סמל הרפובליקה הוונציאנית והפכה אותו לסמלה. על הספר הפתוח שהאריה תומך ברגלו הקדמית נרשמו בלאטינית המלים שאותן אמר המלאך למרקוס עת שהגיע ללגונה של ונציה: "שלום עליך מרקוס האוונגליסט שלי" ומתחת מצוינת שנת הקמת החברה MDCCCXXXI (1831).
גם לתל אביב יש האריה שלה. מדובר בפסל עשוי בטון המצוי בקצה סמטה פלונית. לא הרבה ידוע עליו ועל נסיבות היווצרותו, אבל הוא נכנס לקאנון הישראלי לאחר שנבחר לעטר את עטיפת האלבום "הייתי פעם ילד" של אריק איינשטיין ויוני רכטר (צילום: עודד קליין, 1989). ובדיוק כמו שפסלו של דיזנגוף הרוכב על סוסתו (שדרות רוטשילד בתל-אביב, ברונזה, 2009) אינו אלא גרסה מוקטנת, מונמכת, עממית וחביבה, אולי אפילו אירונית, של פסלי "הפרש על סוס" הניצבים על פדסטל גבוה בכיכרות רבות כל-כך באירופה ובארצות הברית, כך גם האריה התל-אביבי אינו מאיים כאריות המפוסלים נאדרי ההוד שאותם נמצא ברחבי העולם, בכלל, ובתל-חי, בפרט. זה האחרון, פסל "האריה השואג" (ובשמו המקורי אנדרטת "גור אריה יהודה") מעשה ידיו של הפסל אברהם מלניקוב (קונגלומרט כפר גלעדי, 1934-1928), חולק אבות אשוריים משותפים עם האריה האיראני-פרסי, וככזה נקבע בתודעה הקולקטיבית כאייקון של תרבות עברית-מזרחית מתחדשת. לימים יהפוך האריה הזה, על האתר שבו הוא ממוקם, למוקד העליה לרגל החילוני הראשון בארץ ולמרכיב דומיננטי בעיצוב טקסי הזיכרון המקומיים. כלומר, היבטים דתיים ולאומיים, היסטוריים ועכשוויים, צבאיים ואזרחיים נמזגו אלו באלו. וכן, הוא היה גם לגיבורם של סמלילים כאלו ואחרים (עיריית קריית שמונה ותחרות "האריה השואג" של איגוד יועצי התקשורת ויחסי הציבור בישראל, למשל) ובסיס לשבירת המיתוס שאותו הוא עצמו מייצג (אצל מנשה קדישמן, דוד טרטקובר וגיא רז, למשל).
ובעיקר לא התייחסנו לליאו האריה (Leo the Lion), המאסקוט של ענקית הקולנוע מטרו-גולדווין-מאייר (MGM), לאריה הפחדן מ"הקוסם מארץ עוץ", לאריה מ"סיפורי נרניה: האריה, המכשפה וארון הבגדים", לסימבה, מופסה וסקאר מ"מלך האריות" ולאריה העקשן שלנו מ"האריה שאהב תות".
מבצע "עם כלביא" אמנם הסתיים, אבל סמל "האריה והשמש" ממשיך לככב. לאחר 1979, משהוסר מהדגל האיראני, הוא היה לסמלם של תומכי מלוכה וקבוצות התנגדות בגלות ומככב ביצירות אמנות ובכרזות. ככזה הוא משמש תזכורת נוסטלגית לעבר הלאומי המפואר ועדות לתקווה לשחרור איראן מהשלטון התיאוקרטי ולשובו של שלטון (מונרכי או לא) בעל מאפיינים חילוניים, דמוקרטיים וחופשיים יותר. אגב, הטוען לכתר המלוכה הפרסי כיום הוא רזא כורש עלי פהלווי, בנו של השאה האחרון, והוא פועל נגד משטר הרפובליקה האסלאמית ממקום גלותו בארצות-הברית. אפשר שנשוב לחזות בדגל האריה והשמש? ימים יגידו.
כתבה: ד"ר נעמי מאירי-דן
מרצה במחלקה לתרבות חזותית וחומרית
