מגזין בצלאל | בין מקור למקוריות ובין העתקה, גניבה, השראה ונטילה – הגיגים לקראת תערוכות סוף השנה בבצלאל

הבהרה: שלא כמקובל בפרויקט ה"מגזין" הבצלאלי, טקסט קצר זה אינו עוסק בדימויים חזותיים ספציפיים, אלא מושתת על אסופת משפטים שנאמרו או נכתבו על-ידי יוצרים/ות שונים/ות. המכנה המשותף להם הוא שכולם מעידים על הבנה עמוקה את מורכבות היחסים בין התביעה למקוריות לבין השימוש ביצירות של העבר כבמקור השראה. ובמלים אחרות, מה שאייזק ניוטון (1727-1643) הבין, הבינו (ומבינים) גם אמנים רבים, בין שהם ציירים ופסלים ובין שהם סופרים ומשוררים:

"אם הרחקתי לראות הרי זה משום שעמדתי על כתפי ענקים".

לא בכדי, המשפט הזה (שיש לו לא מעט גרסאות, חלקן מוקדמות לזו של המדען האנגלי) היה למוטו של מנוע החיפוש גוגל סקולר.

מה עושה אמן דגול?

"אמנים טובים מעתיקים, אמנים דגולים גונבים".

המשפט הזה הוא לא רק אחד הידועים שאמר גדול אמני המאה העשרים פאבלו פיקאסו (1973-1881), אלא אולי מהחשובים שבהם, באשר הוא מטיב לבטא את העובדה שהאיש המקורי הזה מעולם לא ויתר על התעמקות ביצירותיהם של אחרים ועל שאיבת השראה מהן. מסיכות אפריקניות, פסלים איבריים וציורים של ולסקז ומאנה – שום דבר לא חמק מעיניו, והכל עבר אל המכחול או העיפרון שלו וזכה לפרשנות אישית. זו מהותה של יצירה – יצירה כשם פעולה; יצירה כשם עצם.

והמשפט הזה, שאפשר שפיקאסו אמר אותו ואפשר שהוא העתיק או גנב אותו ממישהו אחר, מופיע על לוח ההשראה של כל יוצר מתחיל. גְזור ושמור. ספק תזכורת ספק ציווי.

השאלה היא מה כל אחד/ת עושה עם זה, ומהו בעצם ההבדל המהותי בין העתקה לגניבה או בין חיקוי להמצאה. לשיטת פיקאסו, בהעתקה אין משהו יצירתי באמת. לעומת זאת, דווקא בגניבה הוא רואה מהלך מתוחכם שיכול לזרוק אותך קדימה, אל היעד הנכסף של המקוריות. ומה שעשה באנקסי הוא לא פחות ממבריק. על פניו, הוא פשוט העתיק את המשפט של פיקאסו. אבל, אז התרחשו שני דברים מהותיים. ראשית, הוא הוסיף את שמו של פיקאסו, בבחינת  "כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם" (מגילה, טו, 71). שנית, הוא מחק את שמו של פיקאסו (תוך שהוא מאפשר לנו לזהות עדיין את השם מתחת למחיקה "בסימן האיקס) ו...הוסיף את שמו שלו. ההבדל בין השמות, או נכון יותר בין החתימות, הוא עצום: שמו של פיקאסו נרשם באותיות "ממסדיות" "קלאסיות", ואילו את שמו שלו רשם באנקסי בגופן המדמה כתב-יד מהיר ומרושל. פיקאסו היה למיתוס ויצירותיו היו לקאנוניות. זהו מאגר ההשראה החצוב בסלע. וְְלמה שהוא עשה יתכבד כל יוצר להוסיף את החתימה והחותם שלו.

נאה דרש באנקסי ונאה קיים. המונה ליזה של ליאונרדו, נערה עם עגיל פנינה של ורמר, נפוליון חוצה את האלפים של דויד, רפסודת המדוזה של ג'ריקו, המלקטות של מייה, חבצלות המים של מונה, הבננה של וורהול והכתרים של בסקיאט – רשימה חלקית ביותר (הסדר הכרונולוגי הוא של היצירות שמהן נשאבה ההשראה ולא של יצירותיו של באנקסי עצמו).

האם באמת מדובר בגניבה?

אחד הפרקים המרתקים בספרו החדש של יאיר גרבוז (יפה נורא – אמנות, שאלות ותשובות וימי מלחמה, 2025) מוקדש לשאלה "האם הגונב מגנב פטור? האם הוא בעצם אדם ישר?" וכך הוא כותב, בין היתר:

"למען האמת, למרות שאני מרבה לגנוב אינני מחשיב עצמי גנב [...]. אני גונב שסק מחצרות זרים, רק לצורך אכילה במקום וללא איסוף [...]. אני גונב כשניים עד שלושה ענבים מסלסילות הענבים שבסופרמרקט או בחנות הירקות [...]. ואחרון חביב, אני גונב ציורים וקטעי ציורים וקטעי צילומים ומשפטים כתובים מתוך טקסטים וכל כגון זה ועושה בהם כבתוך שלי. אינני מצליח, ולמען האמת גם לא מנסה, להיות וליצור את ציורי שלי ללא חברת אמנים אחרים [...]. אם אתה מעתיק אתה עוסק ברבייה, אתה מפרה ומיילד" [עמ' 22].

גרבוז, כרבים לפניו, נדרש לשאלת החוקיות ו/או האתיות. פעם אחר פעם, הואשם ג'ף קונס (נ. 1955) בפלגיאריזם. ופעם אחר פעם הוא נמצא (נדמה שלשמחתו הגדולה) אשם. אין ספק, שהמהלך הזה נועד לחדד את השאלה בדבר הזיקות המורכבות והמרתקות בין מקור למקוריות ובין מותר לאסור, תוך כדי הידרשות למושגים משפטיים דוגמת "שימוש הוגן", "קניין רוחני" וזכויות יוצרים".

הרשאה להשראה – המון מושגים, שלוש שאלות

ברור, שאין מטרתו של טקסט קצר זה להכיל את כל ההיסטוריה של המקרים שבהם אמנים ואמניות לדורותיהם/ן שאבו השראה מאמנים שקדמו להם ומהאמנות שלהם. לעתים קוראים לזה ציטוט, ולעתים מחווה, ניכוס או פסטיש, חיקוי או העתקה, גניבה או זיוף וגם דיאלוג או התכתבות. הבחינה של כל מקרה לגופו מחייבת, למעשה, ניסיון לענות על שלוש שאלות: 1) מה ראוי לשמש מקור השראה ליצירה החזותית? 2) מה טיבו של המהלך, או: מהו אופן השימוש במקור ההשראה? 3) ועיקר העיקרים – לשם מה, או: כיצד המקור המסוים ואופן השימוש המסוים בו משרתים את השקפת עולמו של ה"מנכס" ומאפשרים לו לשאת אמירה חדשה ו...מקורית? זו יכולה להשתלב באיזשהו שיח קולקטיבי, כשם שהיא יכולה להיות בעלת אופי אישי לחלוטין.

בין תופעות גורפות למהלכים נקודתיים

יש, כמובן, לתת את הדעת על ההבדל בין תופעות גורפות ("טרנדיות") של תחייה או ניאו (או רנובציו, קאמבק ורטרו – תלוי בזמן ובמקום) לבין מהלכים נקודתיים שבהם נוקטים יוצרים מתוך בחירה אישית. וכך, בספרו חיי הציירים, הפסלים והאדריכלים הדגולים ביותר (1550) כתב ג'ורג'ו ואסארי (1574-1511), בין היתר:

"בעלי התבונה והכשרון שנולדו אחרי זה [אמצע המאה ה-13], למדו היטב להבדיל בין הטוב ובין הרע; הם זנחו את קווי הסגנון הישנים ושבו לחקות את הקווים העתיקים במיטב חריצותם וכשרונם".

הקווים הישנים (והרעים) הם קווי הסגנון שלימים ייקרא "ימי-ביניימי", בעוד שהקווים העתיקים (והטובים) הם אלו של אמנות יוון ורומא עד לזמנו של הקיסר קונסנטינוס (המאה הרביעית לספירה). כלומר, המענה על השאלה הראשונה, הנוגעת בבחירת מקור ההשראה הראוי, טומנת בחובה לעתים התייחסות מפורשת גם למי שיש להימנע מלהשתמש בו.

ויוהאן יואכים וינקלמן (1768-1717) כתב בהגיגים על אמנות יוון ורומא (1775) ש:

"הדרך היחידה שבה נגיע לגדולה – ואם אפשר לגדולה שאין דומה לה – היא בחיקוי בני העת העתיקה".

ואסארי ווינקלמן התייחסו למה שעשו – איש איש בדרכו – יוצרים רבים בני זמנם שפעלו בשדות השונים של האמנות. אמני הרנסנס פעלו, כקבוצה, תחת דגל ה"רינשמינטו דל'אנטיקיטה" (לידה מחדש של העת העתיקה). האמנים הניאו-קלאסיים דייקו את המהלך ופנו בעיקר לאמנות היוונית כאל מקור השראה. תחנת המוצא של החברים בכל אחת מהקבוצות היתה ברורה ומשותפת, למרות שכל יוצר בחר מתוך ה"מלאי" את מה שהתאים לו. וכך, גם כשפיקאסו שאב השראה מהמסיכות האפריקניות ו/או מן הפיסול האיברי הקדום, הוא היה חלק מקבוצה (לא רשמית ולא מאורגנת) של יוצרים שפנו בראשית המאה העשרים לכל מה שזוהה כ"פרימיטיבי". לעומת זאת, כאשר הוא בחר להקדיש חלק ניכר מזמנו בשנת 1957 להתבוננות מעמיקה בלאס מנינאס של ולסקז (1656), וב-1954, לאורך 1962-1959 ושוב ב-1970 הוא פנה לארוחת בוקר על הדשא של מאנה (1853), הוא ביקש לבחון כל אחת מהיצירות האלו לצורך העמקה בסוגייה תכנית ו/או סגנונית מסוימת שטרדה את מנוחתו. והתהליך הזה כלל העתקה, עיבוד ופרשנות בשלל טכניקות. בכל המקרים האלו הוא פעל באופן יחידני לחלוטין.

ועוד על מה לוקחים? איך לוקחים? לאן לוקחים?

בימאי הקולנוע הצרפתי ז'אן-לוק גודאר (2022-1930) הטיב לבטא את הרעיון שאין חדש בלי ישן ואין מקוריות בלי מקור. וכך אמר:

"מה שחשוב אינו מאיפה לקחת את הדברים – אלא לאן לקחת אותם".

ואת זה אמר אחד מאבות הגל החדש (!) ומהמכוננים של תאוריית המחבר (האוטר), שגרסה שקולו היצירתי והייחודי של הבימאי הוא זה שניצב במרכז העשייה של הסרט וקובע את ייחודו.

ואז בימאי הקולנוע האמריקני ג'ים ג'רמוש (נ. 1953) ניסח את כללי הזהב של היצירה הקולנועית (2002):

"שום דבר אינו מקורי./ גנוב מכל מקום שמהדהד כהשראה או מצית את הדימיון שלך./ טרוף סרטים ישנים, סרטים חדשים, מוזיקה, ספרים, ציורים, תצלומים, שירים [...]./ בחר לגנוב רק מה שמדבר ישירות לנשמתך./ אם תעשה זאת, עבודתך וגנבתך יהיו אותנטיות./ האותנטיות יקרת ערך;/ מקוריות אינה קיימת./ ואל תטרח להסוות את הגניבה שלך –/ חגוג אותה אם בא לך. מכל מקום, זכור תמיד מה אמר ז'אן-לוק גודאר:/ 'מה שחשוב אינו מאיפה [וגו']".

ואז בא הבימאי והאמן הגרמני יוליאן רוזפלדט (נ. 1965) וכלל את הטקסט הזה ביצירתו מניפסטו (2015). מדובר במיצב וידיאו מרובה ערוצים המורכב מקטעים מעשרות מניפסטים (מנשרים) של תנועות אמנות, אדריכלות, מחול וקולנוע, שמהם יצר שלושה-עשר מונולוגים. אלו נשתלו בסצנות הנטועות בעולם של ימינו ושוחקו כולן על-ידי קייט בלאנשט. באחת מהן, המלווה את הפרק האחרון בקטלוג (קולנוע/ אפילוג), עוטה בלאנשט את דמותה של מורה בבית-הספר היסודי שמחלקת מבחנים לתלמידיה ונותנת להם הוראות כיצד להשיב עליהם, תוך שהיא מדקלמת-מטיפה את הטקסט של ג'רמוש, שכולל את הציטוט שמצטט ג'רמוש את גודאר ונשתל על-ידי רוזפלדט באורח מקורי לחלוטין בינות לקטעי מניפסטים נוספים [5]. לא להאמין, נציגת הממסד, שאינה אלא שומרת הסף, סוכנת התרבות ובעלת "הכוח הרטורי" כמו בועטת במוסכמות ובציווי לצייתנות, מזה, וליושרה, מזה. אבל למעשה היא פותחת צוהר לעתיד מבטיח שבו – כמו בעבר – המקוריות אינה מתכחשת למקורות, אלא עושה בהם שימוש  המאפשר העמדה של תוצר חדשני ושל מסר ייחודי הנוגעים בהוויית ה"כאן ועכשיו" – חוליה נוספת בשרשרת וראשונית בה בעת, ממשיכת דרך ופורצת דרך.

לא חולשה, אלא כוח

בספרו אני זוכר (2017) כותב עודד מנדה-לוי:

"בבית, רוח מפתיעה מנשבת בווילונות. אני נזכר בשורה מתוך טקסט חדש שאני כותב 'וילונות כרעו ללדת רוח של ערב'. אני יודע היטב שידידי שמעון בוזגלו כבר כתב: 'הווילונות מתעברים ברוח', ומנחם את עצמי בתקווה, שאין נוטל אלא מי שיש לו כוח ליטול" [עמ' 200].

כן, בעצם הנטילה טמון כוח. אין מדובר במעשה של נוחות, או חלילה עצלות או היעדר של יכולת חשיבה עצמאית, אלא בהבנה עמוקה שבמקור נמצא המפתח להעמדה של משהו שהוא באמת מקורי, חדשני וייחודי, אבל בה-בעת כזה שיושב על יסודות איתנים. וחשוב להבין, לזכור ולהפנים – המהלך הזה אינו רק מודע, אלא בדרכו גם מוצהר. כלומר, אף אם היוצר, יהיה השדה שבו הוא פועל אשר יהיה, אינו רושם הערת שוליים (כמקובל בכתיבה האקדמית), עדיין הוא מניח שהצופים יזהו את מקור ההשראה. יתר על כן; הוא מייחל לכך.

דווקא משום שהמושגים "מקור" ו"מקוריות" הפכו בימינו לנזילים כל-כך, פניתי לידידי החדש צ'ט ג'יפיטי ושאלתי אותו האם לדעתו קיימת ביניהם סתירה. וזו היתה תשובתו:

"כן – ולא".

כתבה: ד"ר נעמי מאירי-דן
מרצה בכירה במחלקה לתרבות חזותית וחומרית

קראו עוד במגזין בצלאל >>