מגזין בצלאל | בולט בהיעדרו – על פרקטיקות של מחיקה, הרס, הסתרה והעלמה באמנות ובתרבות החזותית
בתחילת ספטמבר 2025 התפרסמה ברחבי העולם ידיעה על יצירה חדשה של אמן הרחוב באנקסי [1]. למעשה, הידיעה עסקה ב"מחיקתה" של היצירה [2]. ציור-הקיר, שהפציע ב-08 לחודש על אחד מקירות מתחם בתי-המשפט (Royal Courts of Justice) בלונדון, הציג שופט עטוי גלימה ופיאה הולם בפטישו במפגין חסר הגנה, שגם לאחר שהופל ממשיך לאחוז כרזה לבנה מוכתמת בדם. מדובר במחאה נגד תגובת המערכת המשפטית להפגנות הפרו-פלסטיניות ולמעצרם של קרוב ל-900 מוחים. לא עברו אלא יומיים ובצו בית המשפט הועלם הציור. הוא לא נמחק, הוא לא הוסר. הוא כוסה בצבע. וכמאמר המשורר (דוד אבידן), "הכתם נשאר על הקיר". אגב, הרשויות שקיבלו את ההחלטה על "הסרת" הציור טענו שמדובר בבניין הראוי להגנה חוקית מתוקף חשיבותו ההיסטורית והאדריכלית. באנקסי אישר שהוא היוצר, כשהעלה את הציור לחשבון האינסטגרם שלו.
טקסט זה יבקש להידרש בקצרה למעט מזער מן ההיבטים הנוגעים ב"מחיקת" יצירות חזותיות, במניעים השונים, בפרקטיקות המגוונות שבהן נוקטים בעלי העניין ובהשלכות שיש לפעולה זו של הרס יזום על השיח ו/או על כינונו של שיח חדש – אודות העבר, מזה, ואודות ההווה, מזה.
מחיקה
או: בין הממסד שמוחק את המחאה למחאה שמוחקת את הממסד
קצרה היריעה מלדון בהרס מכוון של יצירות אמנות ובמופעיהם השונים של איקונוקלזם (השחתת "איקונות" ושאר דימויים ומונומנטים בשם האל והאמונה הדתית), damnatio memoriae ("הכחדת הזיכרון", ככלל, של אדם), adbusting ("כיסוח או שיבוש פרסומות"), Persona non grata ("אישיות בלתי רצויה"), פרקטיקות "יימח שמו וזכרו" או סתם "צנזורה". מחיקה אינה אלא פן של הרס. והרס, כל הרס, מבקש למחוק.
כך, למשל, בקיץ 2020 עלתה ברחבי ארצות-הברית קריאה לסילוק פסליהם של גיבורי העבר האמריקני, שהמעשים שלהם, שבגינם הם זכו לתהילה, הפכו בימים של שיח גואה על "עליונות לבנה" ו"חיי שחורים נחשבים" (Black Lives Matter) לסמלי העבדות, הסגרגציה והגזענות. פסלו של ג'יי.אי.בי. סטוארט (Stuart), ממנהיגי צבא הקונפדרציה במלחמת האזרחים האמריקנית (1861-1865), סולק על-ידי חבורת מוחים מן הפדסטל שעליו ניצב בכיכר העיר ריצ'מונד (וירג'יניה), לא לפני שהתעמרו בו וכיסוי אותו בשלל כתובות גרפיטי.
נראה שעל כל אחד מאיתנו להגות בשיא היושר על ההבדל שהוא מוצא בין הרס שבוצע בשם החוק (לעתים של יצירה שבעצמה נעשתה בניגוד לחוק) לפעולה בלתי חוקית, ונדליסטית במהותה, המכוונת כלפי יצירה שהוצבה בזמנו על-ידי השלטונות. כמו כן, חייבת הדעת להינתן על המתח בין מחיקה של אדם, אירוע או תרבות שאנחנו מתנגדים להם ומבקשים להעלימם מן הזיכרון למחיקתם של מי שאנחנו רוכשים להם כבוד ומאמינים בשימורם (או בשימור זכרם) כחלק מהמורשת העולמית. מדוע רבים מאיתנו מצאו פסול בפעולתם של נציגי בית-המשפט האנגלי, אך נותרו שווי נפש (במקרה הטוב) אל מול ההרס שהרסו חיילי צבא ארצות-הברית את פסלו של סאדאם חוסיין בבגדד (2003)? אלו כאלו פעלו כחוק ובשם הממסד. ואיך זה שרבים מאיתנו עלצו למראה ההשחתה שהשחיתה חבורת פורעים את פסלי המנהיגים של צבא הקונפדרציה, אך הזדעזעו למראה מה שנותר מפסלי הבודהה בבמיאן (אפגניסטן), שאותם ניתצו אנשי הטליבן (2001) בגין היותם "לא איסלאמיים"? אלו כאלו פעלו בשם אידיאולוגיה חתרנית פורעת חוק המבקשת ל"נקות" את העולם מ"גורמים עויינים". התשובות כנראה ברורות, אבל עדיין יש לשאול האם מחיקת ההיסטוריה (הרחוקה או הקרובה) היא הפתרון והמענה לצורך להנחיל לדורות הבאים היכרות עם אירועי העבר, על-מנת שיפיקו לקח ראוי ויחשבו מסלול מחדש. האם הזכות להרוס ניתנה רק לצודקים? ומי הם הצודקים? ובהכרח, יש לתהות לגבי המתח בין "קדושתם" (האמיתית או המטאפורית) של היצירה וחופש הביטוי האמנותי, מזה, למחיקת היצירה (ואולי מחיקת השיח) בשמה של אמונה בצדק כלשהו, מזה.
בהקשר המקומי עולה על הדעת מחיקתו החוזרת ונשנית של הציור שצייר רמי מאירי על קיר מלתחות הנשים בחוף "מציצים" בתל אביב (2002) [3]. לידתו של הציור, המציג שני נערים שמציצים מבעד לחלון לתוך המלתחות, במהלך סמי-חוקי שביקש לעשות מחווה לסרט הפולחן של אורי זוהר (1972) ולהציג בצורה הומוריסטית (יש יאמרו נוסטלגית ונאיבית) את פעולת ההצצה. כידוע, בגרסתה ה"קלאסית" זוהי פעולה גברית המכוונת לנשים. ובעיקר היא "טבעית", וככזו מקובלת, שלא לומר "לגיטימית". זכורה קביעתו של ג'ון ברגר (Berger) (באורח מעניין, גם היא משנת 1972): "גברים פועלים ונשים נראות. גברים מסתכלים על נשים. נשים מסתכלות על עצמן כנצפות." רק משהשיח על הסרט, בפרט, ועל פעולות של הטרדה מינית לתצורותיה, בכלל, החלו לזכות סוף סוף לגינוי, החליטו פעילות בארגוני נשים להרוס את הציור בלא שהן מוחקות אותו כליל. וכך, למן שנת 2018 צוירו/רוססו עליו איקס גדול בשחור או באדום, הכיתוב "תרבות [ה]אונס" [4] ושמותיהם של גברים הקשורים בפרשות אלימות מגדרית. בכל אחת מהפעמים הסירה העירייה את התוספות והשיבה את הציור לקדמותו, עד שבשנת 2020 התקבלה ההחלטה למחוק אותו עצמו [5]. ההבדל בין שתי צורות המחיקה, זו החתרנית וזו הממסדית, הוא שהראשונה מותירה זכר לעבר המגונה ומאפשרת שיח, בעוד שהשנייה מותירה קיר שאינו אומר דבר, לא על העבר ולא על ההווה – לא על הקלקול ולא על התיקון.
מחיקה, הסתרה והעלמה כאקט אמנותי – הנראֵה והלא נראֵה, המדובר והלא מדובר
או: בין הדרה להאדרה
אל מול מחיקה (באמצעות שכבת צבע או הלמות פטיש) של יצירת אמנות שנעשתה על-ידי מאן דהו בנסיבות ומסיבות כאלו ואחרות, יש להידרש לפעולת המחיקה שהיוצר עצמו נקט בה בתור חלק מהמסר שאותו ביקש להעביר.
לא ניתן לרשום טקסט על מחיקות באמנות מבלי להזכיר את "רישום מחוק של דה קונינג" (Erased De kooning Drawing), יצירתו האיקונית של רוברט ראושנברג (Rauchenberg) משנת 1953 [6]. הכל נאמר על הבקשה שביקש ראושנברג בן ה-28 מוילם דה קונינג בן ה-49, שהיה אז בשיא תהילתו, לקבל רישום שלו שאותו ימחוק באופן "מתודולוגי" עד שלא יוותר ממנו דבר. לראושנברג נדרשו, על פי עדותו, "קרוב לחודש וארבעים מחקים". רצח אב ברשיון. בשנת 2010 ביצעו אנשי המוזיאון לאמנות מודרנית של סן פרנסיסקו (SFMoMA) סריקת אינפרה-אדום דיגיטלית של היצירה וחשפו שרידי רישום עפרון ופחם של מספר דמויות המוצגות מזוויות שונות. נפלאות יכולות הטכנולוגיה, אבל זו לא היתה כוונת המשורר. הסוגיות שאותן ביקש המהלך לבדוק נוגעות במהותה של האמנות, בגבולות המעשה שיכול להיחשב לאמנות, בקשר בין עבודה מאומצת לאקראיות, בזיקה בין דיאלוג, מחווה, פרובוקציה, הומור ונקמה, ובעיקר בשאלה האם מחיקה של העבר נדרשת על-מנת ליצור משהו חדש ומקורי, ובאיזו מידה כל יצירה נסמכת – במודע ולעתים גם במוצהר – על יצירות שקדמו לה.
בהקשר לפעולת מחיקה שהיא חלק מן האקט האמנותי, אבקש להתייחס לשתי פרקטיקות נוספות שאינן טומנות בחובן הרס טוטאלי: הסתרה חלקית והעלמה חלקית. הפרקטיקה הראשונה היא מה שנהוג לכנות "מחיקה בסימן האיקס". באנקסי עצמו נקט בה ביצירתו "לך אחרי החלומות שלך" (Follow Your Dreams) (בוסטון, 2010) [7]. ניתן לראות בה אדם האוחז דלי, מברשת צבע ואסופת דפים מגולגלים עת שהוא ניצב לפני קיר שעליו נרשמה בכתב-יד מהיר ובצבע שטפטף קלות המשפט "לך אחרי החלומות שלך", כאשר מעליו מופיעה מדבקה שעליה מודפסת בגופן רשמי המלה "מבוטל" (Cancelled). זוהי יצירה מתעתעת להפליא שניתן להסביר במספר אופנים. אפשר שהאמרה הפופולרית הקוראת לאנשים להגשים את החלום האמריקני מוצגת כאן כמי שאינה בת השגה. הגבר המבוגר, שלבושו מעיד על היותו בן המעמד הבינוני-נמוך, נראה מפוכח, אולי אפילו מיואש, עדות לחומרת המצב הפוליטי והחברתי ולכך שאפשר שהמציאות מנפצת כל חלום. המיקום שבו בחר באנקסי לגרפיטי שלו גם הוא משמעותי, שכן הוא הוצב בלב איזור עוני בצ'יינטאון של בוסטון. מן הצד השני, היו מי שנתנו דעתם על קווי הדמיון בין הגבר לפאבלו פיקאסו, שניתן לראות את חייו כ"חלום" ומשל לכך ששום "ביטול" לא ימנע מאדם להגשים את תשוקותיו ומטרותיו ולחיות את חייו ממקום של סיפוק.
גם דוד טרטקובר נקט בפרקטיקה זו בכרזת "מדינת ישראל 2008-1948" שלו (2008), עת שהעביר קו אדום על מלים שלהן התחייבו החותמים על מגילת העצמאות: "לטובת כל תושביה, חירות, צדק, שלום, שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדלת דת גזע ומין" ועוד. המלים המוסתרות נראות לא פחות משנראות המלים שנשארו חשופות ("תקיים, תבטיח, תשמור על המקומות הקדושים"), אבל היו עתה לחסרות כל משמעות ותוקף. החלום ושברו, ההבטחה והפרתה.
מהלך דומה נקט טרטקובר ב"ימי הכהנאיזם העולה" (1985) [8] כתגובה לבחירתו של מאיר כהנא, מנהיג תנועת כך לכנסת ה-11. הפעם, המחיקה מגיעה מהצד שבו הוא עצמו תומך ומבוצעת כלפי מי שהוא מסמן כאויב. תצלום שחור-לבן של כהנא (כנראה בעת נאום שנשא) הודפס בזירוקס והונח על צידו באופן המשווה לו מראה של אדם המוטל מת על הקרקע. עליו סימן טרטקובר איקס אדום ענק.
הפרקטיקה השנייה מורכבת לאין שיעור מפרקטיקת ה"הכתמה" המותירה זה לצד זה (או זה מעל זה) את הקריא ואת המחוק, באשר היא מחייבת את הידע המוקדם של הצופה ואת היכולת שלו לשלוף ממעמקי הזיכרון את התמונה השלמה. רק החיבור בין הנראֵה לשאינו נראֵה הוא שמאפשר את הבנת המסר. בשנת 2012 יצר ניר הוד עשר גרסאות מצוירות בצבעי שמן של אשה יפה ו"עתירת סטייל" שזכו לכותר "Mother" [9]. הוא ידע שהאנשים, שנחשפו לסדרה עת שהוצגה בגלריה נחשבת בניו יורק, ינסו לתהות על זהותה ויראו בה, מן הסתם, נציגה של נשות העיר האלגנטיות הנושאות בגאון את התיק הממותג שלהן. רק מי שאוגר במוחו את זכר התצלום הזה [10] יזהה שמדובר באותה אישה ורשאית שגורלה לא שפר עליה. התצלום, שנעשה בידי פרנץ קונראד בעיצומו של גירוש יהודי ורשה (1943), זכה למעמד קאנוני תחת הכותר "תמונת הילד היהודי מגטו ורשה". אבל, למרות שכולנו ראינו אותו אינספור פעמים, היכולת שלנו לזהות את האישה (שאגב, אינה אמו של הילד) במנותק ממנו נדמית מוגבלת. מדובר במקרה מובהק לכך שהדרה מכוונת של האחד יכולה לשמש לצורך האדרתו של האחר. רק השמטתה-העלמתה של דמות המפתח מאפשרת לנו לתת את הדעת על מי שחמקה מהתודעה ומהשיח ו"להעניק לה את הכבוד המגיע לה", אם להשתמש במלותיו של היוצר.
כתבה: ד"ר נעמי מאירי־דן
מרצה בכירה במחלקה לתרבות חזותית וחומרית
