מגזין בצלאל | בין היסטוריה להיסטוריות, או: איך לדבר גיוון ולעודד חשיבה ביקורתית?
היסטוריוני אמנות מן הזן ה"מודרניסטי" (יש יאמרו, הטהרן) האמינו בכל מאודם שיצירת האמנות חייבת להיות מובנת אך ורק בהקשר שבו נעשתה ושאליו נועדה. השיח "הפוסט-מודרניסטי" לגווניו הוא שהעלה על נס את אופציית "מות המחבר", ובהכרח את אופציית לידתו של קורא – עצמאי וביקורתי. כן, לעתים שרלנטי.
טקסט קצר זה יבקש להציג שתי יצירות אמנות (לצורך העניין אקראיות) שהיו לחברוֺת של כבוד ב"קאנון של האמנות המערבית" ולהפגיש בין המחויבות המחמירה לבחינתן בעיניים של היסטוריון "אובייקטיבי" המבקש להיות נאמן לעָבר לבין האפשרות לקריאתן בעיניים עכשוויות – עיניהן של קהילות פרשניות שונות. אלו האחרונות אינן באמת עושות ביצירה מן העָבר ככל העולה בדעתם הפרועה של הקוראים אלא מחויבות מחויבות עמוקה לעולם, למערכת המושגים, לשיח ולאתיקה של הזמן והמקום שבו הם עצמם פועלים. וכך, אמת אחת מומרת באמיתות רבות. קריאה שכזו פנים רבות לה: מצד אחד, היא מבקשת למצוא עוולות בהיסטוריה, כפי שהן עולות מיצירות העָבר, ולהסיר את מעטה הקדושה מעליהן ומיוצריהן. מצד שני, הן נגועות באנכרוניזם (מַעְתַַק זמן), כלומר בהטלת מושגים, תובנות ותצורות קריאה עכשוויים על עולם שהשיח שהוא קיים היה שונה לחלוטין ושהם אינם רלוונטיים לו, יהיו אלו צודקים לשיטתנו (!), מחויבים לחוקי התקינות הפוליטית (של זמננו!) ושוחרי הכלה ותביעה לגיוון (שאנחנו קובעים את גבולותיו!) ככל שיהיו. התנועה בין שתי הגישות הללו מזמנת אתגר גדול.
כל שייאמר כאן על שתי היצירות אינו מבקש להעמיד קריאה פרשנית מעמיקה של מי מהן, אלא לחשוף אופציות שונות שניתנות כיום בפני מי שמציג פרקים מההיסטוריה של האמנות לדור חדש של סטודנטים/יות ומגלה מחויבות כפולה הן לחקר העבר-כמו-שהיה הן לשיח חדש המבקש לתקן עולם.
נשות אלג'יר – בין היקסמות רומנטית לגזענות
מששב ממסעותיו בצפון אפריקה צייר אג'ן דלקרואה (Eugène Delacroix, 1798-1863) את נשות אלג'יר (1834, לובר, פריז) (1). מדובר באחד הציורים המייצגים את התנועה הרומנטית במיטבה, החל בַנושא (נשות הרמון מזרחי השרועות בשלל תנוחות מפתות על שטיחים ומזרונים בחדר אפוף עשן נרגילות הנפתח אל מה שנראה כמו חלל פנימי מסתורי) וכלה בסגנון (קומפוזיציה לא מאוזנת, צבעוניות עזה, משחקי אור-צל דרמטיים ומשיכות מכחול חופשיות).
אבל ה"מיטב" הזה, המעיד על היקסמותו של הגבר המערבי מהאשה המזרחית, בפרט, ומהמזרח (ה"אוריינט"), בכלל, זכה לביקורת נוקבת למן הרגע שבו השיח אימץ מושגים כמו "אוריינטליזם" ו"פוסט קולוניאליזם". או אז נמצא בציורו של דלקרואה כל מה שהחלו לצאת נגדו: ראיית ה"אחר", ה"אקזוטי" האולטימטיבי, כמושא תשוקה אירוטי-חושני וכאובייקט למימוש פנטזיות, מצד אחד, וההתנשאות הגזענית של המערב על המזרח, החפצת א/נשיו ותפיסתם כנטולי יכולת אינטלקטואלית, פרימיטיביים, כנועים ופאסיביים, מצד שני. וכך, זכתה היצירה הצרפתית מן הרבע השני של המאה ה-19 לקריאה פרשנית לאורו של שיח שהתהווה למעלה ממאה שנים לאחר היווצרותה. נדמה שלא ניתן עוד לקוראה בלא התייחסות למה שכתב אדוארד סעיד (Edward Said, 1935-2003) בספרו "אוריינטליזם" (1978) (2): "לאורך ההיסטוריה, גם בספרות וגם באמנות, 'המערב' ראה את 'המזרח' דרך עדשה מערבית, שמעוותת ומבזה כל מה ש'אחר' מהמוכר למערביים, עד שזה הופך לאקזוטי, מסתורי וחושני אך גם נחות ביסודו." ובאשר למבט ששולח הגבר המערבי באשת המזרח כתבו אלה שוחט ורוברט סאטם בספרם "אירופוצנטריות שלא מדעת – רב-תרבותיות והמדיה" (1994, 2014): "נשות העולם השלישי [...] חולקות מעמד משותף בתור אקזוטיקה קולוניאלית כגופים מעכסים מקושטים בכובעי טוטי פרוטי, כעיניים כהות תאוותניות שמציצות מאחורי רעלות, כגופים כהים מכוסי נוצות שנכנסים לטרנס לצלילי מקצבים מתגברים" (תרגום: אילת אטינגר ואהד זהבי).
התיאור מתייחס אמנם לקולנוע של המחצית השנייה של המאה העשרים, אבל רלוונטי לחלוטין לציור הרומנטי של המאה ה-19. דלקרואה, מן הסתם, לא יכול היה לתת את דעתו על הביקורת העתידית. אנחנו, מן הצד השני, לא מסוגלים עוד להתעלם ממנה.
אפרודיטה מקנידוס – בין סגידה למציצנות
אם בדימוי של אשה חושנית עסקינן, אי אפשר שלא לחשוב על אפרודיטה מקנידוס, פסלו הידוע של פרקסיטלס (Praxiteles) מאמצע המאה הרביעית לפנה"ס, שהוא העירום הנשי הראשון בפיסול המונומנטלי והפעם הראשונה שבה האלה מוצגת כאשה עירומה. היצירה המקורית אבדה וההעתק הרומי שנמצא כיום במוזיאוני הוותיקן (Venus Colonna) נחשב להעתק הנאמן ביותר שלה (3). הפסל מציג את אלת האהבה והיופי כשהיא עומדת לרחוץ את גופה או עולה מן הרחצה, ידה האחת אוחזת בפיסת בד (מגבת או בגד) וידה האחרת מופנית אל קדמת גופה כשכפה כמו מונחת על איזור הערווה. עד היום תוהים היסטוריוני אמנות, המבססים את פרשנותם הן על היצירה עצמה הן על טקסטים עתיקים, האם אפרודיטה זו ממהרת בצניעותה להסתיר את שראוי להסתרה, או דווקא מבקשת להצביע על מקור עוצמתה ועל מיניותה. בין שכך ובין שכך, ברור לצופה שהאשה מודעת לעובדה שנתפסה במבטו של מאן דהוא. ושהוא גבר. קריאה במקורות עתיקים מלמדת על התגובות המיניות שעוררה היצירה. בגרסאות שזכו לפופולריות גדולה יותר נראית אפרודיטה (ונוס בגרסתה הרומית) כאשר היד שאחזה בבד מושטת אל החזה, גופה כפוף יותר וראשה נוטה הצידה. ברור לכל שמדובר בתגובה אינסטנקטיבית וחד-משמעית של מי שמודעת לכך שמישהו רואה אותה ושהסיטואציה אינה נוחה לה, לשון המעטה. לא בכדי זכתה המחווה לשם ונוס פודיקה (Venus Pudica) – ונוס הצנועה. המפורסמת בהעתקים הרומיים של הגרסאות ההלניסטיות (שבתורן שאבו השראה מהמקור של פרקסיטלס) היא ונוס מדיצ'י (כיום: גלריית האופיצי, פירנצה) (4).
אין ספק, שיש להבין את אפרודיטה מקנידוס בהקשר הרחב של האמנות היוונית בתקופה הפוסט-קלאסית, ככל שהדבר נוגע במורשת הכבירה של המאה החמישית לפנה"ס, מחד גיסא, ובמשבר שפקד את יוון במאה הרביעית לפנה"ס, מאידך גיסא. הראשונה באה לידי ביטוי ברצון להתאים את עקרונות אידיאל היופי הגברי ה"קלאסי" (הקאנון והקונטרפוסטו) לגוף הנשי, בעוד שהשני בא לידי ביטוי בנטישה, ולו חלקית, של רפרטואר הנושאים ההירואי ובהכנסת נושאים חדשים הנוגעים בהדוניזם, בנשיות, במיניות, בחושניות ובאינטימיות.
אבל, בעוד שההיסטוריון ה"מודרניסט" ראה צורך לבחון את היצירה אך ורק בהקשר ההיסטורי הצרוף, מרשה לעצמו ההיסטוריון שמרד בגישה זו להחיל על הפרשנות קריאה שמקורותיה בתיאוריות פמיניסטיות של חמישים השנים האחרונות. גם אם ההיבטים החושניים-מיניים לגמרי קיימים ביצירה המקורית ובנגזרותיה העתיקות, עדיין ההכללה של התופעה, שִיּומה והמשגתה הן פועל-יוצא של הצטברות מקרים, מצד אחד, ושל שיח חדש, מצד שני. ג'ון ברג'ר (John Berger) הוא שראה את התמונה השלמה וקבע בפרק השלישי בספרו Ways of Seeing (1972) (5) ש"גברים פועלים ונשים נראות (men act and women appear). גברים מסתכלים על נשים. נשים מסתכלות על עצמן כנצפות" (תרגום: דפנה לוי). כלומר, מדובר, לשיטתו, באקט מסורתי של שליטה ודיכוי, שנשים מפנימות אותו ומתנהגות על פיו. במאמר שהוקדש לקולנוע ההוליוודי הקלאסי ופורסם שלוש שנים מאוחר יותר (עונג חזותי וקולנוע נרטיבי, 1975) הכניסה לורה מאלווי (Laura Mulvey) לשיח את המושג "המבט הגברי". במאמרה, שהיה לקאנוני, היא התייחסה, בין היתר, לכך ש"נשים הן בו בזמן מושא להתבוננות ומוצגות לראווה, כשהופעתן מקודדת כדי ליצור אימפקט חזותי ומיני חזק, ועל כן ניתן לומר שמשתמעת מהן תכונה של אמורות-שיסתכלו-עליהן (to-be-looked-at-ness) (תרגום: רועי רוזן).
אין ספק, שהתבוננות ביצירה בת המאה הרביעית לפנה"ס מאפשרת לקורא העכשווי לשאול שאלות על טיבן של מציצנות והחפצה, לדון בהיבטים האתיים והחוקיים שלהן, כמו גם לתהות על בלעדיותו של מבט גברי הטרוסקסואלי, על "המבט הנשי" ומבטים אחרים (שנדונים במחקרים מבוססי תיאוריות קוויריות) ועל הלגיטימיות האפשרית הגלומה בהיפוכי תפקידים ובחופש של כל אחד/ת להביט אם האקט כרוך בהסכמה. אבל קורא/ת זה/ו חייב/ת לזכור שהיצירה העתיקה מספקת אולי תירוץ לקריאה הביקורתית, שהיא כל-כך חיונית לימינו ולשיטתנו, אבל אינה רלוונטית בהכרח לעולם שבו נוצרה ושאליו נועדה. יש, כמובן, מי שיטענו שמדובר בעניין זניח, שכן ההתנהגות האנושית היא אחת במהותה לאורך ההיסטוריה כולה ובכל התרבויות. אבל, עצם קיומו של שיח (במקרה דנן על אודות ההתבוננות ועל יחסי אובייקט–סובייקט), הוא תוצר של המאה העשרים. ומן הסתם, גם הטרמינולוגיה רלוונטית לתקופה זו.
וגם קריאה של אמנות העָבר לאור שיח על אודות גבריות חדשה, גילנות, מרכז ופריפריה, תרבות הביטול, ניכוס תרבותי וניעות חברתית
שתי היצירות שנדונו כאן מבקשות, אם כן, לספק דוגמא לאפשרות שניתנת כיום בידי היסטוריוני האמנות להתבונן באמנות העָבר מבעד למשקפת של שיח עכשווי הנושא משאלת לב של תיקון. במלים אחרות, דיון זה מציע קריאה של ההיסטוריה מנקודת מבטן של הקהילות הפרשניות שבהן אנחנו עצמנו חברים/ות ותרגול של גיבוש תפיסת עולם המבוססת על ביקורת אחראית ומחויבת לפעולה.
וכך, לסיבור האוזן, נוכל להציג את פסל הרמס ודיוניסוס הילד (6), גם הוא פסל של פרקסיטלס מהמאה הרביעית לפנה"ס, בהקשר לדיון על "גבריות חדשה", מעודנת ומרוככת. זו שונה מהסטריאוטיפ הגברי המסורתי והיא תוצאה מובהקת של עליית הקול הנשי, בפרט, והשיח המגדרי, בכלל. ושוב, הדמות הניבטת לעינינו, שניתן לראותה כ"נשית" ו"ביתית" יותר משהיה מקובל עד אז, אינה זרה לתקופה הפוסט-קלאסית. אבל אוצר המלים הוא חדש וההדגשים הם חדשים וקוראים לעיסוק במה שנוגע בנו כיום במסגרת תפיסת עולם כוללת. הפסל ההלניסטי של הזקנה השיכורה (המוכר ממספר העתקים רומיים) (7) יכול להוות בתורו בסיס לדיון רחב ומעמיק בסוגיות של גילנות (אג'יזם) והדרת החלש, מצד אחד, וקבלה וחמלה, מצד שני. סקירה של הפיסול הרומי המאוחר, המעיד על חדירת השפעות מהמזרח לליבה של הקיסרות, יכולה להוות עילה לדיון ביקורתי ביחסי מרכז ופריפריה ובאפשרות ש"הבשורה" תצא דווקא מהשוליים החברתיים-תרבותיים. דיון בהרס יצירות אמנות (איקונוקלזם) בימי-הביניים יכול להילמד מהפרספקטיבה של שיח "תרבות הביטול" להיביטיו השונים. דיון בציור העלמות מאביניון (פאבלו פיקאסו, 1907) ובמקורות ההשראה האפריקניים שלו יכול להיבחן בהקשר לדיון על "ניכוס תרבותי". ציורים "ריאליסטיים" של אמנים כמו גוסטב קורבה ואדגר דגה, המציגים אבות ואמהות עמלים/ות וילדיהם/ילדותיהם הנאלצים/ות ללכת איתם/ן ובעקבותיהם/ן, אפשר שיספקו תירוץ לדיון בסוגיות של שוויון הזדמנויות, ניעות חברתית והזיקות בין הון כלכלי להון חברתי ו/או הון תרבותי.
ולסיכום, נדמה שאין לאף אחד/ת היום ספק שהוראת האמנות במוסדות לאמנות מחייבת, בין היתר, חשיפה של הסטודנטים והסטודנטיות למודעות (שלא לומר, לפעולה) בהקשרים שונים של "גיוון" – לראיית האחר, להכלה ולמתן שוויון הזדמנויות, מצד אחד, ולביקורת שממוקדת בהיבטים שונים של עוולות, הדרה, התנשאות ושליטה על בסיס לאומי, גזעי, מיני ו/או מגדרי, מצד שני. ככל שהדבר נוגע במי שתחום עיסוקו הוא ה"קאנון" של תולדות האמנות המערבית (בניגוד לאמנות של תרבויות לא-מערביות ו/או לתרבות חזותית פופולרית ועכשווית) מדובר במשימה שהיא לא מובנת מאליה. הבקשה להחיל תפיסת עולם עכשווית (פתוחה וליברלית ככל שתהא) על יצירות שיוצריהן חיו במרחבי שיח שונים בעליל יכולה להוביל על נקלה להתעלמות מהאמת ההיסטורית (בהינתן שיש כזו) ולגלישה לתהומות פתטיים של אנכרוניזם. האתגר גדול. התוצאות מרתקות. אך יש לזכור שקריאה ביקורתית אל לה להיות משוללת הקשר.
כתבה: ד"ר נעמי מאירי־דן
מרצה בכירה במחלקה לתרבות חזותית וחומרית
