מאליסון לאפר ל"כל אשה" - הגיגים על ייצוג נשים במרחב הציבורי
ב-10 ספטמבר 2026 נחשפה יצירת האמנות החדשה שתוצב בשנתיים הקרובות על-גבי הכן הרביעי (Fourth Plinth) בכיכר טרפלגר בלונדון. מדובר ב-Lady in Blue, פסל ברונזה של אשה שנוצר על-ידי האמנית האמריקנית שאבאלאלה סלף (Tschabalala Self). בטקסט שפורסם לרגל האירוע מטעמו של ראש עיריית לונדון נכתב, בין היתר:
"(האשה) מהווה מחווה לאשה צעירה ואורבנית - דמות יומיומית - המשקפת רבים מתושביה של לונדון כיום. (זוהי) דמות עכשווית של 'כל-אשה', אשה שרבים יכולים להזדהות עמה. היא אינה אלילה שיש לסגוד לה, ואף לא דמות היסטורית שנועדה להנצחה. זוהי אשה הצועדת קדימה אל עתידנו המשותף, מתוך שאפתנות ותכלית".
האשה בכחול היא אשה כהת עור ששערותיה אסופות ברום קודקודה, שמלתה הכחולה פעורת השסע חושפת את רגלה, נעלי העקב שלה כחולות אף הן ותכשיטיה (טבעת, עגילים, מחרוזת וצמיד) בגוון כחול המדמה אבן לאפיס לאזולי. למרות שהבסיס שעליו היא ניצבת אינו מותיר לה מרחב פעולה, נחישותה בולטת לעין. ועל כך מעידים לא רק הפסיעה הרחבה והיד המושטת קדימה, אלא גם אופן נשיאת הראש והמבט.
פרויקט הכן הרביעי
זוהי ההזמנה השש-עשרה במסגרת תכנית הכן הרביעי. מדובר בפרויקט שלידתו ב-1998, ובמתכונת הנוכחית הוא מתקיים מאז 2005. מדי כמה שנים בוחרת ועדה מטעמו של ראש עיריית לונדון פסל חדש שאמור להיות מוצב למשך שנתיים על גבי הרביעי מבין ארבעת הכנים הניצבים בפינותיה של כיכר טרפלגר. על שני הכנים הדרומיים מוצבים פסלים של אנשי צבא בריטיים בכירים. הכנים הצפוניים גדולים יותר ונועדו לשאת פסלי פרש. על הכן הצפון-מזרחי ניצב פסל של המלך ג'ורג' הרביעי. הכן בפינה הצפון-מערבית (1841) נועד לשאת פסל של המלך ויליאם הרביעי, אך הוא נותר יתום בשל מחסור בתקציב. לאחר שעמד נטוש במשך למעלה מ-150 שנה הוא הפך לאחד האתרים החשובים להצגת אמנות עכשווית במרחב הציבורי של לונדון. אי-אפשר שלא לבחון אותו במנותק משלושת פסלי הכנים האחרים, כמו גם מפסלו אדיר המימדים של מפקד הצי הבריטי הוריישו נלסון (1838) הניצב בראש עמוד גרניט גבוה בחזית הכיכר, מחד גיסא, ואל מול הכניסה הראשית לגלריה הלאומית הממוקמת בגבו, מאידך גיסא.
אין זה המקום לדון בכל הפרויקטים שהוצגו לאורך השנים על גבי הכן הרביעי. אבל נכון לומר שחלק גדול מהיצירות עסקו בביקורת על סוגיות פוליטיות וחברתיות בוערות הנוגעות לקולוניאליזם ופוסט-קולוניאליזם (עם דגש על מקומה של האימפריה הבריטית) ומלחמות, מנגנני כוח קפיטליסטיים, שליטה ומעקב, גזע, רב-תרבותיות, מגדר, גוף ומוגבלויות. מקום נרחב ניתן למי שבאורח מסורתי הודרו מן הנטריב, ובוודאי שלא זכו לאנדרטה או למונומנט מכל סוג שהוא. הומור, הגזמה ואבסורד משמשים בהם בערבוביה. לא תמיד נוכל להצביע על קשר לאירועים עכשוויים ספציפיים, אבל אין ספק שכדרכן של יצירות אמנות ביקורתיות אפקטיביות הן מגיבות לשיח הציבורי כשם שהן עתידות להשפיע עליו.
במובנים מסוימים, דווקא הפרויקט האמנותי הזה, הממוקם בשולי הכיכר, מתפקד ככותרת או מיסגור למפגשים הקהילתיים ולאירועים ההמוניים שנערכים בה חדשות לבקרים. וככל שהדבר נוגע במי שמגיעים לכאן על-מנת לבקר בגלריה הלאומית ולצפות במיטב יצירות-המופת של העבר, הרי שהם נקראים לתת דעתם על הזיקות השונות בין אמנות עכשווית להיסטוריה של האמנות, בין תצוגה חולפת לתצוגת קבע, בין החתרני לממסדי ובין פוליטיקות משתנות של ייצוג למנגנוני היווצרותם של קאנונים.
ובכל זאת, נראה שכדאי להקדיש מספר מלים לפסל הראשון שהוצג במסגרת פרויקט הכן הרביעי במתכונתו הנוכחית (2007-2005), שהיה ונותר עד לפסלה של סלף היחיד שהוקדש לאשה. מדובר ב-Alison Lapper Pregnant של האמן הבריטי מארק קווין (Marc Quinn). לאפר, גם היא אמנית בריטית, נולדה ללא זרועות ועם רגלים מקוצרות ומעוותות, כתוצאה ממצב מולד המכונה פוקומליה (Phocomelia). הפסל, 3.6 מטרים גובהו, עשוי שיש קררה משובח ומציג אותה מלוא הדרה, בעירום מלא ובהריון מתקדם.
מימדיה של היצירה, צבע השיש הלבן, המתכונת הקלאסית והתזכורת הברורה לפסל ונוס ממילו (המאה השנייה לפנה"ס, פריז, לובר) משווים לדמות חזות הירואית ומאתגרים אותנו לקרוא מחדש את אידיאל הגוף המושלם דווקא בגוף הלא שלם. זרועותיה של האחת נשברו ואבדו בשלב מסוים, בעוד שהאחרת נולדה נטולת זרועות. ולמרות שהפגם שלה מולד, ואולי בשל זאת, היא כופה על הצופה להבחין ביופיה. וכמובן שלא מדובר רק בדרך העיצוב, אלא בזהותן של השתיים ובאופן שבו זהותה של האחת משליכה על זו של השניה. ונוס היא בה-בעת אלת היופי, האהבה, התשוקה והפריון. גוף נשי, מיני ופורה - אלו אינם בדיוק הערכים והתכונות שהתרבות נוטה לייחס לנשים עם מוגבלויות.
מובן שהשוני והדמיון בין פסליהן של אליסון לאפר ואשה בכחול דורשים בחינה. מצד השוני מדובר בדיוקן של אשה ספציפית אל מול מה שניתן לכנות דיוקן "גנרי", באשה יוצאת-דופן אל מול "כל אשה", בפסל בעל אופי קלאסי (או ניאו-קלאסי) מן הזן השמרני אל מול פסל בעל חזותית "פופית", ובהכרח ברצינות תהומית אל מול הומור. לא ניתן גם להתעלם מן העובדה שאת פסלה של האשה האחת יצר גבר, בעוד שאת פסלה של האחרת יצרה אשה.
מצד הדמיון נוכל להצביע על שתי נשים שאינן מהססות לחשוף את גופן. למותר לציין, שעצם החשיפה של איברי הגוף אינה מקובלת בפסלי חוצות, בוודאי לא כשמדובר בנשים בשר ודם (או כאלו המייצגות נשים בשר ודם). יתרה מכך; השתיים גאות בגופן, על אף שהוא אינו עונה להגדרות של אידיאל היופי הקלאסי ו/או המערבי, כפי שהוא מנוסח ומקובע בעולם האמנות ומחלחלות ממנו לתחומים שונים של התרבות החזותית והשיח. זו מצד הנכות וזו מצד הירכים העבות והישבן הגדול ביחס לפלג הגוף העליון.
אבל דווקא הדמיון הזה מוביל לזיהוי של שוני נוסף ומהותי. הדמות של קווין משתמשת בקאנון הקלאסי כדי להרהר על עצם המושג, בעוד שהדמות של סלף מתנגדת לו מלכתחילה ולמעשה מבקשת לערער עליו. זאת ועוד; בעוד שאליסון לאפר של 2005 היא עדיין גיבורה גדולה מהחיים, יורשתה על הפדסטל זוכה ב-2026 למעמד הרם דווקא בשל היותה "אשה-מן-השורה". אין לה עניין בזרי דפנה לנוח עליהם. היא נמצאת בתנועה ופניה אל העתיד.
שתי היצירות עוכרות שלווה, כל אחת בדרכה, הרבה מאוד בגין העובדה שהנשים הוצבו כאן לצדם של גברים עתירי כוח וסמכות, מן הזן שחלש לבדו על הכיכר, בפרט, ועל המרחב והשיח, בכלל. אלא שהן אינן נזקקות למדים, לחרב או לסוס. והיינו הך, לצורך העניין, אם מדובר באשה המתמודדת עם מוגבלויות פיזיות (כאילו נלסון עצמו לא היה גידם...) או באשה בריאת גוף אך שחורת עור.
לגְבורה אין עוד קשר בלעדי לגבריות, לכוח אין בהכרח קשר לכוחנות והניצחון אינו מוגבל לשדה הקרב. מבחינות רבות, הפסלים המתחלפים על-גבי הכן הרביעי, שלידתו במציאת פתרון לפרויקט מלכותי כושל, הופכים למנגנון קבוע של "קריאה נגדית" של האנדרטות מסביב. בעוד שהגברים זכו לכבוד לאחר ש"עשו היסטוריה" והלכו לעולמם, הנשים חיות לחלוטין והן תובעות לעצמן מקום בעולם, האחת למרות פגיעותה והשניה בזכות עצם היותה. אין עוד דרך חזרה.
פסלי נשים במרחב הציבורי של לונדון
לונדון אינה צריכה להמתין להופעתן הרגעית (גם אם ה"רגע" אורך שנתיים) של נשים במרחב הציבורי שלה, שכן פסלי נשים רבים למדי פזורים בה. מטבע הדברים, רובם מציגים נשים מבית המלוכה. כאלו הם, למשל, פסליהן של המלכה ויקטוריה, המלכה אליזבט הראשונה והנסיכה דיאנה (2021). אליזבט השנייה ממתינה לתורה, והתכניות כבר נחשפו לציבור. לצדן ניתן לפגוש פסלים של נשים שהכבוד הוענק להן בזכות פועלן למען החברה או בשל יצירתן האינטלקטואלית-תרבותית. כאלו הם, למשל, פסליהן של פלורנס נייטינגל (1915), וירג'יניה וולף (2022) ואיימי ווינהאוס (2014). הקבוצה השלישית מוקדשת לדמויות אליגוריות. באלו ניתן למנות את פסליהן של בריטניה ואמריקה, הניצחון, השלום, הצדק והאמת.
מעניינות במיוחד בהקשר הנדון כאן הם שני פסלי ברונזה של נשים שחורות: Bronze Woman של Ian Walters / Aleix Barbat (2008, סטוקוול) ו-A Place Beyond של Thomas J Price (2026, סטראפורד).
הראשונה, המתנשאת לגובה של 3 מטרים, מוצגת כשהיא אוחזת תינוק ומניפה אותו מעלה. דווקא ההצגה האינטימית, שובת הלב ונטולת ההירואיות מבקשת להוות מחווה לאומץ הלב וליכולת העמידה של נשים שחורות מול עבדות ודיכוי, תוך שהיא מתמקדת בנשות הקהילה האפרו-קריבית בבריטניה. אך ברור שהמסרים שלה נוגעים בנשים באשר הן וליכולת שלהן להניע שינויים בחברה.
השנייה מוקדשת ל"כל אשה" במובן הרחב עוד יותר. במרץ 2026 היא הוצבה מול הכניסה הראשית ל-Victoria and Albert East, האגף החדש של המוזיאון הוותיק שהוקם בלב שכונה שעוברת תהליך התחדשות עירונית מאסיבי. שיערה קלוע בצמות, היא לובשת מכנסי ג'ינס וחולצת טי רחבה, נועלת סניקרס, אוחזת מכשיר טלפון נייד ובוהה בסביבתה. המימד ההירואי שלה הוא פועל יוצא של גובהה העצום – 5.5 מטרים. אך היא ניצבת ישירות על הקרקע ואינה נדרשת לפדסטל. וכך, מצד אחד, המוזיאון מעניק ליצירה את הגושפנקא של האמנות הקאנונית, אבל העובדה שהיא ממוקמת במרחב הציבורי מסמנת אותה ואותו כנגישים.
נקודות הדמיון בין שני אלו לפסלים שעמם פתחנו הן מעניינות: מונומנטליות, אימהוּת, הרחבת המנעד הגזעי ונונשלנטיות יומיומית ובלתי מתנצלת. כן, התרסה אינה חייבת לנקוט אלימות או לשדר כוחנות. אם כי חייבת האמת להיאמר. במובנים רבים חזרנו לייצוגים שהם אליגוריים במהותם. אלו (עדיין) לא באמת נשים שיש שלהן שם ויש להן ביוגרפיה. אפשר אולי להגדירן כהאנשות של הנשיות החדשה.
ובירושלים...
גם אם ההשוואה בין שתי הבירות היא מלאכותית, ואף לוקה בחוסר יושרה שהרי בירת ישראל אינה עשירה בפסלי חוצות (אלא אם כן מדובר באריות), קשה להתעלם מכך שבחודשים האחרונים התעורר מחדש הדיון על הדרת נשים מהמרחב הציבורי. פעילים ופעילות של ארגון חוזרות לתמונה תולים שלטי מחאה במקומות שבהם נמצאו תמונות של נשים שהושחתו. במקרים רבים נידונו גם אלו להשחתה. קשה שלא לחשוב על קריאתו של ראש עיריית לונדון לציבור לבוא ולחזות בחשיפת פסלה של הגברת בכחול אל מול הסתרתן החוזרת ונשנית של הנשים בירושלים.
כתבה: ד"ר נעמי מאירי-דן, מרצה בכירה במחלקה לתרבות חזותית וחומרית.
