בין טיטוס, נפוליאון, היטלר וטראמפ – על קשתות ניצחון והמרחב העירוני

המלה האנגלית "ניצחון" לתצורותיה השונות (triumph, victory, win) חביבה מאוד על נשיא ארצות הברית דונאלד טראמפ. בהיותו אדם שתפיסת עולמו ואוצר המלים שלו נוטים להגדרות דיכוטומיות ופשטניות, הרתוריקה שלו כורכת את הניצחון ישירות בתבוסה או בכניעה ללא תנאי. אין, לשיטתו, אופציית ביניים ואין מקום לעמימות או למורכבות. המטרה היחידה של המלחמה היא הניצחון. וכך, למשל, הוא אמר, "Americans are weary of war without victory" (נובמבר 2022)
וגם: ״Through every challenge and every battle […] you will fight, fight, fight, and win, win, win" (מאי 2025).
וגם: "When we fight a war, we only fight for one reason: to win. We fight to win" (נובמבר 2025).

מובן שמעבר לעובדה שלארצות הברית יש תפקיד מכריע במלחמות (ובנצחונות) לאורך ההיסטוריה, הוא כורך את הניצחון במנהיגות. ונכון לעכשיו, זו המנהיגות שלו. אין ספק, ש"שפת הניצחון" (Victory language) של טראמפ קשורה קשר הדוק בתפיסת ה-MAGA שלו. הניצחון הצבאי מייצג לדידו את שיקומם ושחזורם של השליטה, היוקרה והגאווה הלאומיים.

למרות שמלחמת "שאגת הארי" (שלה קורא הפנטגון Epic Fury) טרם הוכרעה ושההכרזה על הניצחון המוחלט היא עדיין בחזקת משאלת לב, מעניין להקדיש מספר מלים לכוונתו של טראמפ להקים קשת ניצחון לכבוד יום העצמאות ה-250 של ארצות הברית, כוונה שעליה הכריז בחודש אוקטובר 2025. נדמה לי שחוט שני עובר בין שפתו של הנשיא, כפי שהיא באה לידי ביטוי בנאומיו הציבוריים ובציוצים שלו, לרתוריקה החזותית שבה הוא נוקט. שתיהן פומפוזיות ונוטות להגזמה ובשתיהן אין מקום לעמימות או למורכבות מכל סוג שהוא. כדי שאף אחד לא יטעה במסר ה-win-win-win שלו הוא טרח להציג שני מודלים של הפרויקט העתידי, שכללו התייחסות למיקומו בלבה של וושינגטון הבירה, בין האתר לזכר לינקולן (Lincoln Memorial) לבית-הקברות הלאומי (Arlington National Cemetery). בראש הקשת יוצבו דמות מכונפת מוזהבת האוחזת לפיד (סביר להניח שזו דמותה של ויקטוריה, אלת הניצחון הרומית, קולומביה, ההאנשה של ארצות הברית, או Lady Liberty) ושני נשרים. בתחילת חודש פברואר 2026 ידע הנשיא לספר שהמונומנט ה"פנטסטי" יתנשא לגובה של 250 רגל (76 מטרים לערך). "250 ל-250", טרח לבאר למי שלא הבין. הוא יגמד כמובן את כל המבנים שלצדו, ובעיקר את האתר לזכר לינקולן (כ-30 מטרים גובהו). ואם לא די בכך, זו תהיה קשת הניצחון הגבוהה בעולם, שתאפיל על אנדרטת המהפכה במכסיקו סיטי (Monumento a la Revolución, 1938), המתנשאת לגובה של 67 מטרים ואוחזת נכון להיום בתואר, וכמובן על זו שהיוותה לו מודל ישיר: קשת הניצחון של האטואל בפריז (Arc de Triomphe de l’Etoile, 1836), המתנשאת לגובה של 50 מטרים "בלבד". מובן שלא במקרה זכה הפרויקט הנדל"ני החדש לכינוי "Arc de Trump".

זה אינו שער הניצחון הראשון שארצות הברית יכולה להתהדר בו. די אם נזכיר בהקשר זה את שער הניצחון במורד השדרה החמישית בניו יורק (1892, Washington Arch) ואת זה של אטלטנה, שהוא כנראה הצעיר בחבורה (Millenium Gate Museum, 2000). הערך הוויקיפדי המוקדש ל"קשתות ניצחון בארצות הברית" מתייחס לחמש-עשרה כאלו (כולל זו שעליה אנחנו דנים כרגע).

טקסט קצר זה יבקש להציג מספר נקודות הנוגעות בהיבטים שונים של שערי ניצחון, שהם כולם רלוונטיים להבנת הפרויקט של טראמפ. אגב, לבחירה במושג "שער" או "קשת" אין משמעות, להוציא העובדה שהמלה הראשונה מתייחסת למיקום ולתיפקוד ברמה המרחבית, בעוד שהמלה השניה מתייחסת לצורתה של התבנית האדריכלית. מן הטעם הזה והיות וכל אחד מהמונומנטים השונים נקרא פעם כך ופעם אחרת, בחרתי להשתמש לסירוגין ובאופן אקראי בשתי האופציות הלשוניות.

על ציר הזמן ועל המרחב הפיזי
קשתות הניצחון הרומיות לא הפכו לסמל. הן נולדו כסמל והן שרדו כסמל – סמל של עוצמה צבאית ומדינית, כלכלית ותרבותית. שערי ניצחון ארעיים הוקמו, בדרך כלל, לאורך הנתיב שבו עתידים היו לצעוד קיסרי רומא בשובם כמנצחים מן המלחמה ומן הכיבוש/שחרור של טריטוריות חדשות. בשלב מאוחר יותר הם הומרו בשערי קבע מאבן. כבר בימיו של אאוגוסטוס, ראשון קיסרי רומא, שולבה ההנצחה של ההצלחה הצבאית בתהילת השושלת והקיסר עצמו. מערכת העיטורים שחיפתה את האלמנט האדריכלי תמכה במסר, בהיותה מורכבת משלל סמלי ניצחון, מחד גיסא, ומדיוקנאות של הקיסר, מאידך גיסא. המפורסם בשערי הניצחון הרומיים הוא שער טיטוס (81 לספירה). את השער הקימו הסנאט הרומי ודומיטיאנוס, אחיו של טיטוס וממשיכו, לאורך ה-via sacra בואכה ה"פורום הרומי", מתוך כוונה להאדיר ולהנציח את נצחונותיו של טיטוס ביהודה, ובעיקר את כיבוש ירושלים והריסת המקדש (70 לספירה).

בעת החדשה הוקמו קשתות ניצחון לרוב. אלו שימשו מסמן כפול פנים – של ניצחון (באשר הוא), מזה, ושל זיקה לעולם הרומי הנערץ, מזה. המפורסמת בהן היא הקשת של האטואל, שעל הקמתה ציווה נפוליאון בשנת 1806 לאחר הניצחון בקרב אוסטרליץ. אינספור קשתות ניצחון שהוקמו במאות ה-20-19 במשטרים דמוקרטיים וטוטליטריים כאחת, תחילה באירופה ואז בעולם כולו. לונדון, מינכן, סנט פטרסבורג, מדריד, מילאנו, ליסבון ובוקרשט, כמו מומבאיי, ניו דלהי, פיונגייאנג (צפון קוריאה), וויינטיין (לאוס), אקרה (גאנה), קאראבובו (ונצואלה) ובגדד – כולן זכו לקשת ניצחון (בין שזהו שמן המפורש ובין שלאו). רבות מהן נושאות לא רק את זכרן של הקשתות הרומיות, אלא גם (ולעתים בעיקר) את זכרה של הקשת של האטואל (כמו, למשל, הקשתות בניו יורק, במילאנו ובניו דלהי). לעתים שולטת בהן השפה הקלאסית / ניאו-קלאסית המקובלת, ולעתים חוברים לזו מרכיבים אדריכליים ועיטוריים המדברים את שפת המקום הספציפי וקשורים במורשת התרבותית-אמנותית שלו. מדובר אז בדוגמאות מרתקות לגלוקלזיציה [עולמקומיות].
 
כל קשתות הניצחון הוקמו לאורך ציר תנועה עירוני מרכזי או כשער למתחם כלשהו, כך שהמונומנט מהווה בו-זמנית נקדות מגוז ונקודת מוצא. ההליכה או הנסיעה לאורכו של הנתיב שעליו חולשת קשת הניצחון, בין שהיא מנוהלת כמצעד רשמי ובין שהיא ספונטנית, אינה רק נחלתם של מי שהקשתות הוקמו לכבודם. נהפוך הוא, רבים מהם לא זכו לכך. חשיבותו של המיקום במרחב העירוני טמונה בכך שכל מי שעוברים מתחת לקשת משמשים על כורחם ניצבים בהצגה נצחית ומסייעים להפיכתו של המונומנט לסמל על-זמני. ושוב, הקשת של האטואל מספקת דוגמא מעולה, באשר היא ניצבת לאורך הציר ההיסטורי (L’Axe historique) של פריז, המוכר גם כ"נתיב הנצחוני" (La Voie Triomphale). לאורך נתיב זה ניצבות גם קשת הניצחון של הקארוסל (Arc de Triomphe du Carrousel), שאף על הקמתה שלה ציווה נפוליאון בשנת 1806, והקשת הגדולה של הדפאנס (Grande Arche de la Défense), שיזם נשיא צרפת פרנסואה מיטראן לרגל יום השנה ה-200 למהפכה הצרפתית (1989). למרות שזו האחרונה בנויה במתכונת של קוביה (ולא של קשת) התייחס אליה הנשיא כאל "שער הניצחון של האנושיות, האחווה והשלום על המלחמה". ובמלים אחרות, הניצחון האזרחי אינו אלא התשובה לניצחון הצבאי, והמלחמה על זכויות אדם תופסת את מקומו של שדה הקרב.

הגודל בהחלט קובע
בעוד ששער טיטוס מתנשא לגובה של 15 מטרים, הקשת של האטואל מתנשאת כאמור לגובה של 50 מטרים. במשך שנים אף קשת ניצחון לא האפילה עליה בגובהה. מטבע הדברים, היו מי שביקשו להקים לעצמם קשת ניצחון גבוהה יותר. כך, למשל, קשת הניצחון של פיונגייאנג, בירת צפון קוריאה, הוקמה בשנת 1982 על-מנת להנציח את התנגדות הקוריאנים ליפן (1945-1925) ובעיקר כדי להלל את הנשיא קים איל-סונג. ה"גדולה מכולן" (תרתי משמע) שימשה לו מודל מוצהר, אך הוא טרח להעמיד דברים על דיוקם: לא זו בלבד שהמונומנט שלו מתנשא לגובה של 60 מטרים, אלא שאלמנט המאזכר פגודה קוריאנית רובץ, שמא נאמר חולש, על הדגם הרומי-קלאסי-מערבי. אין לטעות בזהותו של בעל הבית החדש.

 כבר בשנת 1925 רשם אדולף היטלר תרשים המתאר את שער הניצחון שלשיטתו היה עתיד להיבנות בברלין. לכבוד יום הולדתו החמישים (1939) הציב האדריכל שלו, אלברט שפאר, דגם גדול של השער, המבוסס על תרשים זה, באחד מאולמות לשכת הרייך. הוא אמור היה להיות ממוקם בקצה הדרומי של "שדרת הפאר", השדרה המרכזית של "בירת העולם גרמאניה", הלוא היא ברלין העתידית שעל תכנונה שקד השלטון הנאצי. וכך כתב שפאר בספר הזכרונות שלו: "שער הניצחון של נפוליאון [...] אמנם מהווה גוש מונומנטלי מרשים [...], אולם שער הניצחון שלנו, שלעומת ממדיו הכבירים (גובה: 117 מטרים [...]) היה שער הניצחון המקורי בטל בשישים, היה מתנשא גבוה מעל כל שאר בנייני הקטע הדרומי של השדרה, ומגמד אותם כליל". אבל, זה לא רק הגובה הכולל, אלא גם העובדה שהפתח הפנימי של הקשת הברלינאית יכול לעטוף מבחינת מימדיו את הקשת הפריזאית. מובן שלאורך השדרה ומתחת לשער היו אמורים לעבור המצעדים הנאציים עתירי ההוד.

ובחזרה לטראמפ ולקשת הניצחון שלו
נכון, שעל הקמתה של הקשת הכריז טראמפ כבר באוקטובר 2025 ונכון שבעת כתיבת שורות אלו לא מצאתי קישור ישיר שהוא עשה בינה לבין הניצחון במלחמה שמנהלת ארצות הברית באיראן, אבל הרתוריקה היא אחת, בין שמדובר בניצחון צבאי ובין שמדובר בסמל לעליונותה של אמריקה ולגדולתו שלו. הכל נמצא בה: תבנית ניאו-קלאסית, מיקום לאורך ציר עירוני חשוב וקיבוע מקומו של הנשיא הנוכחי בהיסטוריה האמריקנית. בעמוד האינסטגרם שלו פרסם האדריכל Nicolas Leo Charbonneau תמונה של הקשת שעל עיצובה הופקד.

לא זו בלבד שהיא משגרת אותנו היישר אל הקשתות הרומיות הקלאסיות ואל הקשת של האטואל ושאר הקשתות הניאו-קלאסיות שהוקמו לאורך המאה ה-19, אלא שהיא תואמת להפליא למשנתו האדריכלית של הנשיא. ב-28 אוגוסט 2025 הוא חתם על צו נשיאותי בשם Making Federal Architecture Beautiful Again המורה על כך שמבני הציבור הפדרליים (בעיקר בוושינגטון הבירה) ייבנו במתכונת ניאו-קלאסית. באופן כזה הם ישקפו את ההיסטוריה האמריקנית, "יכבדו את המורשת האדריכלית המסורתית והקלאסית" שלה, מזה, ויהוו ניגוד לאדריכלות ה"מכוערת" המזוהה עם המשנה המודרניסטית, מזה.

הבחירה למקם את המונומנט החדש על אי תנועה (Memorial Circle) לאורך ה-Memorial Drive, בין האתר לזכר לינקולן לבית-הקברות הלאומי, ממשיכה מסורת ארוכת יומין של קיבוע שערי ניצחון לאורך ציר עירוני חשוב, בין שזו ה-Via Sacra הרומית ובין שאלו "הנתיב הנצחוני" של פריז או "שדרת הפאר" בברלין. כזה הוא ה-National Mall בוושינגטון. הגם שהקשת של טראמפ תיבנה מחוצה לו ומעבר לנהר הפוטומק, היא עדיין תמוקם בקו ישר (כמעט) לאורכו של הנתיב. למיקום מעבר לנהר יש תקדימים, שכן הקשת הגדולה של הדפאנס ממוקמת ממערב לנהר הסיין, ובדיוק כמותה תהווה הקשת החדשה שער כניסה מונומנטלי לבירה מצד מערב ותספק "ויסטה" בעלת נופך הירואי לבאים אליה. גם הבחירה באי תנועה אל לה להפריע, שהרי כיכר האטואל היא בדיוק כזו. זאת ועוד; קשה להתעלם מכך שכמו בפריז תחבור הקשת של טראמפ לשלל מונומנטים בעלי משמעות לאומית (אזרחית וצבאית) מן המעלה הראשונה הנטועים לאורך הציר. וכך יווצר קשר שאינו בר התרה בין המיזם החדש לאתר לזכר לינקולן וכן לאתרי הנצחה נוספים (לאישים ולמלחמות), שורה של מוזיאונים לאומיים וכמובן הקפיטול של ארצות הברית. ממערב לקשת ממוקם, כאמור, בית-הקברות הלאומי הנושא גם הקשרים צבאיים (וכולל, בין היתר, את קבר החיל האלמוני). וכך, טראמפ ממצב את עצמו כגשר בין האזרחי לצבאי וכחוליה נוספת בשרשרת המפוארת של מנהיגי ארצות הברית וקובעי התרבות שלה.

אז אולי הוא לא קיבל פרס נובל לשלום, אבל על הניצחון כנראה לא יוותר. וככל שהדבר תלוי בו, הוא יהיה מוחלט, בלתי ניתן להכחשה, נצחי ויש לחגוג אותו קבל עם ועולם.

כתבה: ד"ר נעמי מאירי-דן
מרצה בכירה במחלקה לתרבות חזותית וחומרית