אירועים בבצלאל
أحداث بتسلئيل
Bezalel Events
80 מטרים אל בטן האדמה
רציפיה של תחנת הרכבת יצחק נבון ממוקמים 80 מטרים מתחת לאדמה. בשל גובהה של ירושלים, נאלצו המתכננים להנמיך את גובה התחנה, שנועדה לשמש גם כמקלט אטומי בזמני חירום.
המחלקה לצילום מזמינה את הקהל הרחב לתערוכה במסגרת קורס ׳צילום תלוי מקום׳. במהלך הקורס התבקשו הסטודנטים ליצור עבודות תלויות חלל קונקרטי, כאלו שיוצאות מתוך חלל התצוגה המיועד, תוך שימת דגש מיוחד על הדיאלוג המתקיים בינן לבין האתר בו הם מוצגים. השנה הקורס נסוב סביב תחנת הרכבת יצחק נבון.
טווח הגישות בהן נקטו הסטודנטים והסטודנטיות, כמו גם הנושאים להם בחרו להגיב ביחס למרחב של תחנת הרכבת, היה רחב ומגוון: החל מעבודות המתייחסות לתנאים הגיאוגרפיים והאדריכליים במקום וכלה בעבודות שמתמודדות עם המטענים התרבותיים וההיסטוריים של המקום, או עם ההיבטים הפיזיים והחוויתיים של החלל עצמו.
לאורך הסמסטר ערכו סיורים בתחנת הרכבת, נפגשו עם מנהל התחנה ואף קיימו שיחה עם מתכנני תחנת הרכבת.
התערוכה ממוקמת לאורך הירידה בדרגנועים אל רחבת הרציפים ובעלייה ממנה אל פני הקרקע.
תערוכה תתקיים בתחנת רכבת נבון, ירושלים
אלון קסלר
אני אוסף עוד ועוד כרטיסי נסיעה, שעליהם דימוי מוכן מראש: רשמים של מוצא ויעד. אני יוצר מהם ציאנוטיפים. דרך האחיזה בהם וטבילתם בכימיקל, שנצבע בכחול עמוק לאורה הלבן והבוהק של השמש, אני מבקש לשאול משהו על השחיקה שלהם, על זמן שהיה ועבר, על יעדים שנכבשו ונעזבו. אני מכסה אותם בצילומים של דקלים. בתרבויות עתיקות הם סמל לנצחון, אך אינני יודע מה הם מבטיחים במרחב המקומי.
אנדריי שסטקוב
מזו השנה הרביעית אני עושה את אותה הדרך ללימודים. אני עובר באותה המנהרה פעמיים ביום, בכל פעם לשניות ספורות מתחת לאדמה, שנדמות לי כנצח קטן. המנהרה היא מקום בו הזמן עוצר; אין יום או לילה; אין גשם או שלג; אין שמש או ענן. דרך העבודה שלי, אני מבקש לברוא במקום הקפוא בזמן הזה חיים, תנועה, קצב. בכל פריים שני כיווני תנועה, ואלומות אור באורך עשרים שניות נגדעות על ידי פרק זמן שבו אני נעדר מן המנהרה.
אדית גויפרט
מה שמרתק אותי בתחנת הרכבת הוא עומקה. הרכבות מגיעות עד לשמונים מטרים מתחת לגובה הרחוב. גובה של 735 מטרים מעל פני הים הופכים את רכבת הנוסעים הזו לעמוקה בעולם. נשאתי את המספר הזה בראשי, כזרה בירושלים, והתחלתי לחקור את גבעות העיר, לצלם באותו הגובה של תחנת הרכבת. ניסיתי להתרחק מהדתי, הפוליטי וההיסטורי - ובמקום זאת להתמקד בעיר מנקודת מבט של חיי היום-יום, לחפש חומרים ומבנים שסקרנו אותי. התמונות שלי הן פרגמנטים של ירושלים. הן יוצרות קשר חזותי בין תחנת הרכבת לבין החוץ.
עידן פימה
אני מבקש ליצור ייצוג חזותי לקצב המהיר בו התרבות מתחלפת ומשתנה. נדמה כי ערוצי התקשורת שלנו פתוחים, זמינים ומהירים מתמיד, אך אנו רק הולכים ומתרחקים.
דימויים ומאורעות חברתיים חולפים על פנינו בן רגע, כלא היו.
שוק אדיר של דימויים חשוף ונגיש לנו, מציף את שדה הראייה שלנו כמו סופת חול המחוללת ומכה במדבר שומם. זוהי סערה של תוכן שנוצרת על ידינו, באופן אקטיבי ובצורה מלאכותית. אנו מבקשים למלא את שגרת יומנו, ומבלי משים מפעילים מעין מכונת גלים, שבתורה מטביעה אותנו.
ארבעת הדימויים המוצגים כאן נוצרו בצורה מלאכותית לחלוטין. הם מבקשים להראות כיצד אנו נסחפים בסופה מעשה ידי אדם.
ניזאר קדאח
צילמתי בשדה אל-בטוף השייך לכפר כפר מנדא שבגליל. זה שדה גדול ושקט. הוא נפרש אל האופק. הוא מציע נוף הפוך מזה של תחנת הרכבת, שטורדת אותנו ברעש של רכבות ואנשים, בתנועה מתמדת.
סשה רובניה
בתחילת כל יום אני יוצאת מביתי אל השדות ומחכה; אולי נכון יותר יהיה לומר שאני מצפה, לפגישה היומיומית שלי עמך. אני מגיעה עם מצלמה ומתעדת את המפגש. יש בינינו מרחק עצום וקרבה בלתי נמנעת. אני מנסה להעמיק אותה עוד על ידי הגדלת הדימויים. אני מציבה עין מציצנית אל מול המסתורין שאתה מייצר. אתה פורם את שגרת היומיום הקדחתנית, מציע בתוכה אפשרות של חופש ורגיעה.
שחר מזרחי - מים לדוד המלך
(על פי שירו של עקיבא נוף, שמבוסס על סיפור מעשה בתנ׳׳ך)
כשדוד המלך התאווה למים מבאר בבית לחם, שהיתה אז נתונה בידי פלישתים, שלושה משליחיו יצאו למסע שמטרתו לשוב עם מים מתוקים מהבאר. לאחר מציאת המים הם חוזרים ושרים את אותן המילים, ״מים לדוד המלך״. נדמה כי לא הפסיקו לשיר מעולם.
בעבודה שלי, בקבוק מים עשוי פלסטיק, שמצאתי בהליכה בין מרכז העיר לתחנת הרכבת, משתכפל בגרסאות שונות. דווקא דרך החזרתיות הצורנית, דרך השעתוק והשכפול, אני מנסה להתייחס לצורת המקור של הבקבוק, האיקונית בדרכה, כאל אובייקט של קדושה. בראשי חוזרת עדיין אותה המנטרה, ״מים לדוד״.
יסמין חלוואני
בחרתי לצלם אורות, כי אורות התחנה עוררו בי השראה. חשבתי שאוכל לצלם אותם במהירות שתלכוד את תנועתם המהירה ותחשוף בפנינו צורות ותנועות. התחלתי לצלם. המשכתי לצלם עד הסוף. הדימויים שנוצרו העלו לנגד עיניי את תנועתה המהירה של הרכבת, הבלתי נתפסת כמעט. בהשראתה, ביקשתי ליצור תנועה ממה שלא נע, יש מאין.
יונתן קפלן
במהלך החודשים האחרונים, צילמתי בכל פעם שנכנסתי אל הסטודיו, או יצאתי ממנו. עם תנועת הזמן, מזג האוויר, האור, החלון והגג הסמוך לו הפכו לנושא שמשתנה. לאט לאט, בשקט בשקט.
בר רוסו - שומרי הסף
בדומה לתצלומים של מוצגים ארכיאולוגיים, צילמתי יציקות גבס שהכנתי של מצלמות אבטחה סטנדרטיות. עבורי, מצלמות האבטחה כרוכות באופן עמוק ביחסי הכוחות שהצילום יכול לייצר, ובאלו המתקיימים במרחב בפרט. המצלמות הללו מהוות סמלים דוממים של שליטה במרחב, והופכות באיזשהו אופן לחלק מן הטבע, לנורמה המתקיימת באופן עצמאי, בלא תלות בחוק האדם, או במשטר מסוים.
