כשבניין עובר הסבה מקצועית

בתחילת יולי הודיע נשיא טורקיה, רג'פ טאיפ ארדואן, על כך שמוזיאון איה סופיה (Hagia Sofia) באיסטנבול יחזור להיות מסגד. ואכן, ב-24 ביולי הוביל ארדואן אלפים בתפילות יום השישי, כשלפני כניסתו למסגד הוא אמר: "אנו מציינים את שחרורה של איה סופיה מהשלשלאות שכבלו אותה."

נכון שעד 1934 המבנה המונומנטלי, עתיר ההוד ואחד מאתרי התיירות המובילים בעיר שימש כמסגד. היה זה מוסטפה כמאל אטאטורק, אבי טורקיה המודרנית, שהפך אותו למוזיאון, ברוחה של החילוניות שביקש להחיל על העם הטורקי. והנה, טורקיה שהייתה לפני קרוב למאה שנים למדינה חילונית, חזרה להיות מדינה מוסלמית, והיא משיבה לחיקה את החשוב במסגדיה. ארדואן אף האשים את כל מי שיצא נגד המהלך שלו באיסלמופוביה (שנאת מוסלמים).

אבל זה אינו הסיפור השלם. איה סופיה נולדה בכלל ככנסייה. מי שהקים אותה בליבה של קונסטנטינופול (לימים איסטנבול), בירת הקיסרות הביזנטית, היה הקיסר יוסטיניאנוס הראשון, שנאמר עליו שכאשר פסע לתוכה בפעם הראשונה, בשנת 537, הוא קרא "שלמה, עליתי עליך". שלמה שעליו האפיל הוא כמובן שלמה המלך, בונה בית המקדש הראשון. בשנת 1453, עם נפילתה של קונסטנטינופול בידי הטורקים העות'מאנים, הפכה הכנסייה למסגד, בציוויו של הסולטן מהמט השני.
 
לטובת מי שהתבלבל: כנסיה (שמתחרה בבית המקדש) הפכה למסגד, שהפך למוזיאון, שהפך (שוב) למסגד. השינויים החומריים שחלו במבנה מותאמים, בכל פעם מחדש, לפונקציה העכשווית של הבניין. כך, למשל, כשהכנסייה הפכה למסגד בפעם הראשונה נוספו לה ארבעת המינרטים (הצריחים הגבוהים המהווים חלק מהותי מאדריכלות המסגדים), וכשהיא הפכה למסגד בפעם השנייה כוסו הפסיפסים של ישו ומריה בווילונות עבים, הרצפות חופו בשטיחים והמבקרים – באשר הם – נקראים לחלוץ את נעליהם. לשמחת מי שהיו מודאגים ממהלכו של ארדואן, יצאה הודעה מרגיעה מטעם הרשויות, שאין לאף אחד כוונה לפגוע בחתולי המקום, ובעיקר לא בגלי, החתולה האפורה ירוקת העין ויקירת הבית שעמה הצטלם אפילו ברק אובמה עת שביקר במקום בשנת 2009.

תמונה

אין ספק, שיש לראות את המהלכים הללו בהקשרים רחבים יותר, הנוגעים לתהליכים פוליטיים, דתיים ותרבותיים עמוקים ולהבנה של השליטים כי יש בכוחם של האקט ההצהרתי ושינוי ייעודו של המבנה להכריז על האופן שבו הם רואים את הקיסרות/המדינה שבראשה הם עומדים, את יחסי הכוחות הפועלים בה ואת סדרי העדיפויות שהם מבקשים להנחיל. אבל חזקה על שינויים כאלו שהם לא רק ישקפו את תפיסת העולם של המנהיגים, אלא גם יחלחלו לחברה וישפיעו עליה.

זה נכון ללא מעט מבני דת. לאורך ההיסטוריה הפכו מקדשים לכנסיות, כנסיות הפכו למסגדים ובתי כנסת הפכו לכנסיות. בשנים האחרונות אנחנו שומעים על כנסיות שהופכות להיות מועדוני לילה, מסעדות, ברים ומבשלות שיכר. וזה לא נגמר במבני דת. בחודשים האחרונים אנחנו שומעים על ספריות שהופכות להיות בתי מחסה לחסרי בית. אבל דומה שלפרסום הרב ביותר בהקשר זה זכו מוזיאוני אמנות ש"נוצקו" לתוך מבנים שייעודם המקורי היה שונה בתכלית ושלעתים במהלך השנים אבד עליו הכלח, מסיבות כאלו ואחרות: ארמון הלובר בפריז, שהיה משכנם של מרבית מלכי צרפת, היה למוזיאון הלובר, תחנת הרכבת ברציף אורסיי באותה עיר הייתה למוזיאון האורסיי (Musee d’Orsay), תחנת הכוח בנקסייד לגדתו הדרומית של נהר התמזה בלונדון היתה למוזיאון הטייט מודרן (Tate Modern), בית המטבחיים של רומא היה למוזיאון המקרו טסטאצ'ו, ובירושלים הפך בית החולים למצורעים ע"ש הנסן למרכז לעיצוב, מדיה וטכנולוגיה ולמקום שבו נלמדים חלק גדול מקורסי התארים המתקדמים של בצלאל. מוזיאון שהפך למסגד, ממש כמו ארמון, תחנת רכבת, תחנת כוח, בית מטבחיים או בית מצורעים שהפכו למוזיאון, כולם מעידים על הדרך שבה המנהיגים (של המדינה או של העיר) מבקשים לאפיין את המקום שלהם ולקבוע את השיח המתקיים בו.

תמונה

ד"ר נעמי מאירי-דן
מרצה במחלקה לתרבות חזותית וחומרית