מריה וטוני, מריה וישו | בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב, ירושלים

מריה וטוני, מריה וישו

על חילול הקודש וקידוש החול בתרבות החזותית החילונית
פורסם ב
5.4.22

בימים אלו מוצגת בבתי קולנוע ברחבי העולם הגרסה החדשה לסיפור הפרברים (West Side Story) בבימויו של סטיבן ספילברג. לא מעט נכתב על קווי הדמיון ונקודות השוני בין הגרסאות השונות, החל במחזמר שעלה בברודווי בשנת 1957, עבור בסרט שיצא לאקרנים בשנת 1961 וכלה בהפקות בימתיות מקומיות שהוצגו לאורך השנים ברחבי העולם. השחקנים אינם אותם שחקנים, הלוקיישנים השתנו, הדגשים עברו תהליך, אבל סצנת הסיום נותרה בעינה. מריה גוהרת מעל טוני הפצוע והמיוסר ומחבקת אותו, עד שהוא מת בזרועותיה. אותה גברת. למרות שבגרסה הקולנועית משנת 1961 שמלתה הייתה אדומה ובגרסה העכשווית שמלתה כחולה, גם האדרת היא למעשה אותה אדרת. נטלי ווד או רייצ'ל זגלר, אדום או כחול – מריה אמו של ישו נמצאת שם. הפייטה (Pieta) נמצאת שם. ובהכרח, טוני הופך בתודעה של כולנו לישו. 

המושג פייטה מתייחס לדימוי חזותי המוקדש למריה, האם השכולה האולטימטיבית, האוחזת בחיקה את גופתו של ישו, הקורבן האולטימטיבי. הפייטה מזמנת קשר אינטימי והזדהות בלתי אמצעית של המאמין עם ישו, תוך שהיא מבהירה לו את הקשר מחויב המציאות בין סבלו ומותו של בן האלוהים לבין חטאו שלו ו(אופציית) ישועתו. בכוחה לעורר בצופה מגוון רחב של תחושות, החל באשמה, עבור באסירות תודה (על הנכונות להקרבה בגיננו ולמעננו) וכלה בעצב ובחמלה המופנים לזה שסבל ומת, מצד אחד, ולזו שנותרה לבכותו, מצד שני. המוכרת בפייטות הנוצריות היא, כמובן, מי שזכתה לכינוי ה"פייטה היפה", מעשה ידיו של מיכלאנג'לו (1499-1498, כנסיית סן פייטרו, רומא).

אין אינך רואה מייל זה לחץ.י כאן

מיכלאנג'לו, פייטה, 1499-1498

אם נחזור לסצנת הסיום הקולנועית האמורה, הרי שהזיהוי הוא מידי, אבל לא באמת אוטומטי (בוודאי לא ליהודי, מוסלמי או בודהיסט). הוא מחייב היכרות מלומדת מעצם טבעה הן עם יצירות אמנות דתיות המוקדשות לפייטה והן עם אינספור דימויים עכשוויים המנכסים את המוטיב האיקונוגרפי הנוצרי לצורך הצגת עמדה חילונית פוליטית, חברתית, תרבותית, אישית ואף שיווקית, שכשלעצמה אין לה דבר וחצי דבר עם האמונה והפולחן הנוצריים. 

הקשר הגורדי בין חטא, ייסורים וישועה אינו ייחודי, כמובן, לנצרות, אלא ארכיטיפי במהותו. נלווה אליו, מטבע הדברים, שובל רגשות הנוגעים בעצב, במצוקה ואולי בהתרסה על הגורל הידוע מראש. השימוש בו, בעיקר בהקשריו הנוצריים, היה לנפוץ מאוד בתרבות הפופולארית. די אם נזכיר בהקשר זה את הופעתה של ביונסה בקליפ 
Mine (2013) או את כרזת הפרסומת של חברת בנטון משנת 1991, המציגה צילום של דיוויד קירבי, בחור צעיר המתועד כשהוא גוסס מאיידס. במקרה דנן זכתה הכרזה לשם המפורש: הפייטה.

כדי להבין את הייצוגים החילוניים המנכסים את הפייטה, בפרט, ושלל מרכיבים נוצריים, בכלל, יש לתת את הדעת על ההבדל המהותי בין הצגתו של ישו כאחד האדם, על-מנת להעמיד דימוי דתי שיהיה קרוב לעולמם של המאמינים, לבין הצגתו של אחד האדם כישו, על-מנת לגייס את הסיפור הנוצרי (באמצעות מערכת דימויים "איקוניים") לשירותה של אמירה המתקיימת בספירה ה"חילונית". דוגמה לאופציה הראשונה ניתן לפגוש בפרויקט 
I.N.R.Iשל סרג' בראמלי ובטינה ריימס (Bramley and Rheims) משנת 1999. במסגרת בקשתם להעניק פרשנות חזותית עכשווית לסיפורי הבשורה הנוצרית, הם לא היססו להציג את ישו כדמות חריגה ובה-בעת מאוד עכשווית, ספק דוגמן ספק נער שוליים, אולי אפילו עבריין.

אין אינך רואה מייל זה לחץ.י כאן

בראמלי וריימס, המעצר של ישו, 1999 (מתוך: I.N.R.I.)

דוגמה נוספת לאופציה השנייה (ממש כסצנת הסיום של סיפור הפרברים, הקליפ של ביונסה והפרסומת של בנטון) מספק הקמפיין האיטלקי של ארגון פטה (PETAPeople for the Ethical Treatment of Animals), שהושתת על תצלום מעובד לעילא של קוף האוחז.ת בחיקו.ה גור קופים. אופן האחיזה, מנח גופו של הגור ופיסת הבד משגרים את הצופים, כמעט על כורחם, לפייטה של מיכלאנג'לו. למען הסר ספק באשר למשמעות העמוקה, זכה גור הקופים לנזר קוצים. ואם לא די בכך, הרובד הלשוני חבר כאן לרובד החזותי ועיגן את המשמעות בצורה כמעט הרמטית: פטה ופייטה. פייטה ופטה. קל מאוד ליפול לתהומות הזעזוע ולטעון לחילול הקודש – קודשה של האמונה וקודשה של האמנות. אלא שתהא זו התחכמות חסרת ביסוס. נראה שאף אחד בפטה לא ביקש לעלוב בישו ו/או במיכלאנג'לו. תחת זאת הם ביקשו לקדש את החול, להטיח בפנינו שלא זו בלבד שבעלי-החיים הם קורבן החטאים שלנו, אלא שאנחנו טועים לחשוב שגם כאן, כבמקרה של ישו, הייסורים והמוות של האחד הם מפתח לישועת האחר. ההתרסה בוטה: סיימת להזדעזע ממה שזיהית כחילול הקודש? עכשיו, אנא ממך, התפנה.י לחשוב על האופן שבו את.ה אחראי.ת לסבלם של חפים מפשע. 

אין אינך רואה מייל זה לחץ.י כאן

Peta, קמפיין נגד ניסויים בבעלי-חיים

ולכן, יש לבחון בכל מקרה לגופו האם בחילול הקודש עסקינן, או שמא דווקא בניסיון לקדש את החול. גם אם התוצרים נראים, על פניהם, דומים, המניעים שונים בעליל.

 

ד״ר נעמי מאירי-דן
מרצה במחלקה לתרבות חזותית וחומרית