פתח דבר

בשנת 2023, לאחר עשרים שנה של תכנון, המתנה וביצוע, ירדה האקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל מהר הצופים אל מרכז העיר, ומצאה את עצמה בתוך בועת זכוכית, חשופה לאין-ספור מבטים – עירוניים, חברתיים, אמנותיים ופוליטיים. בקמפוס החדש, העין ביססה מחדש את מעמדה: התבוננוּת היא הפעולה המבשרת את מעשה האמנות. 

הצייר מבקש לשמור על קשר עין–יד. המבט מתורגם ליד הרושמת, לגיליון הציור. בפרויקט ׳גיליון׳ של בוגרי התואר השני במדיניות ותיאוריה של האמנויות, המבט מתורגם לכתיבה. הגיליון הראשון שלפניכם מבקש להציע נקודות מבט על המציאות שמחוץ לקירות הזכוכית של המבנה החדש, דרך התבוננות בתהליכי היצירה בבצלאל. כעת, כאשר בניין בצלאל נמצא בלב העיר, שקוף לכאורה לעין כול, מתרחבת ומעמיקה השיחה בין האמנים לבין הכותבים. לא רק המבט הביקורתי של המילה הכתובה על האובייקט האמנותי נמצא כאן, אלא שיחה רחבה שכוללת את הרחובות, הסמטאות, הבניינים והכיכרות; את מגוון היחידים והקהילות שמקיף את האקדמיה לאמנות.

השעה הנוכחית, שהדיה ועדיה נשמעים מבעד לזכוכית, היא שעת משבר. שנת הלימודים האחרונה חלפה בימים של מחאה נגד המבקשים למתוח את גבולות הכוח והשררה. המחאה ניכרה היטב במרחב הציבורי. הכיכר, רחבת התיאטרון, חצר המוזיאון, הכביש והשדרה – המרחבים הציבוריים שלנו נכבשו מחדש על ידי קהילות שביקשו לשאת באחריות למקום הפרטי והלאומי.  

פרויקט הגיליון הראשון חוזר לשאלה בסיסית המאפיינית את המרחב הישראלי – מי מספר את סיפורו של המקום הזה? מהי נקודת המוצא של הסיפור? מה קורה לחומרי המקום בחלוף השנים והזמן? הטקסטים בגיליון יוצאים מחוויות אישיות – הן של הסטודנטים במחלקות לצילום ולעיצוב קרמי וזכוכית, והן שלנו, הכותבים המתבוננים ביצירתם – אל עבר המרחב הציבורי, וחושפים את מערך הכוחות המופעל עליהם. המבט, שעל פי רוב נישא לפנים, מבקש להתבונן גם לאחור, אל המקורות של המרחב הישראלי. אולי זו חובתה של היד הכותבת – לשמור על קשר עין עם המציאות ולנסח אותה מחדש.

ניר עמית, מיכל ליפטשר, אביב צוקר, עדי יניב, עדי כהן גזונדהייט, מורן סולמירסקי נועם, אליאור פרייס, יוליה יבלונסקי, סטודנטיות לתואר שני במדיניות ותיאוריה של האמנויות