שאלות שצומחות אגב קריאה

מה לבקש מסטודנטיות לתואר שני במדיניות ותיאוריה של אמנויות, המתמחות בכתיבת ביקורת? שיפגינו ידע בתיאוריה של אמנות ושל ביקורת תרבות? שיציגו עמדות מובהקות על אודות מה שיפה וראוי ומה שאינו? 

"הדבר האחד שאותו, זאת יש להדגיש חזור והדגש, אינני מבקש ממבקר הוא שיאמר לי מה אני צריך לראות בעין יפה או להוקיע", כתב המשורר והמבקר ו"ה אודן בחיבורו על אודות כתיבת ביקורת ("קריאה, כתיבה", תרגום: אביעד שטיר, הוצאת דחק, 2020). "המבקר מפגין את חדות אבחנתו אם השאלות שהוא שואל רעננות וחשובות, ולא חשוב עד כמה אנו עשויים לחלוק על התשובות שהוא נותן להן".

אודן כתב את הדברים ב-1948 והם מוכיחים את עצמם ביתר שאת כעת, כאשר אנחנו טובעים באוקיינוס של תשובות. זה עידן האינטליגנציה המלאכותית, מנועי החיפוש ואינפלציית המידע. מה שחסר לנו, מה שנשאר בתחום מוֹתר האדם מן המכונה, הוא לא הקביעה וההכרעה, לא הידיעה והידע, אלא הניסוח מחדש – באופן כן, סובייקטיבי, מקורי, אתי, אסתטי, פוליטי – של השאלה.

וכך, בכל "גיליון" – פרויקט הגמר של המתמחים בכתיבת ביקורת – אחפש, כמנחה, בדיוק את זאת: את השאלות, שהניסיון – המושכל, המעמיק, האישי – של הסטודנטים לענות עליהן ישאירו אותי ערנית וסקרנית להמשך מחשבה.

הנה מקצת השאלות שמזמינות אותי להמשיך להגות בהן בעקבות הקריאה בגיליון:

מיהו כאן בעל הבית? מה הופך אדם – ובניין – למקומי? מה הם הפעולות והחומרים של האדם היוצר בעידן הווירטואלי? מהו התפקיד של זכוכית בעידן השקיפות הפיזית והאטימות הפוליטית? מהו הכוח שיש לחפצים מלנכוליים – שטומנים בקרבם סיפור חיים כואב – להשפיע על תפיסת עולמנו? איך לכתוב כל החיים את מכתב הפרידה? האם הפרעת הקשב של הדור היא ליקוי או סגולה? למה בעצם ללמוד צילום או עיצוב קרמי וזכוכית באקדמיה לאמנות? יתרה מזאת: כשאנחנו לומדים צילום, או לומדים אמנות, או לומדים לכתוב – כנגד ה-AI ושאר טכנולוגיות חכמות – מה בעצם אנחנו לומדים? 

ארנה קזין, מנחת פרויקט הגמר בכתיבה, התכנית לתואר שני במדיניות ותיאוריה של האמנויות