מגזין בצלאל | יום הולדת 100 לניו יורקר – על שערי יוסטייס טילי בין מקור למקוריות

החודש (פברואר 2025) חוגג מגזין הניו יורקר יום הולדת 100. וכמו בכל שנה, שערו של הגליון הכפול היוצא בסמוך ליום שבו הפציע הגליון הראשון (21 פברואר 1925) מוקדש לציון האירוע על-ידי הצגת דמותו של יוסטייס טילי (Eustace Tilley) או מי מ"צאצאיו". הפעם זכינו לפגוש מספר גרסאות. באחת מהן הוא מוצג כרובוט המתבונן ברחפן דמוי פרפר. לוח העבודה (peg board) והקופסא הריקה, שעליה רשומות האותיות D.I.Y., הם עדות לכך שהרחפן הוא מעשה "ידיו" [1]. אבל באורח מרתק, נקודת מבטו של הרחפן משתקפת ב"גופו" של הרובוט עצמו. וכך, המתח בין היוצר ליצירה הופך למתעתע.

נקודה זו נהיית מרתקת במיוחד לא רק משום שאנחנו נמצאים בעיצומו (?) של דיון על אודות המקום שלנו, בני האדם בשר-ודם, ושל מכונות ותוכנות בינה מלאכותית (שגם אותן הגו ויצרו בני האדם) בתהליך היצירה ובהגדרתה של יצירה, אלא מפני שקרי ג'יימס מארשאל (Kerry James Marshall) לא באמת המציא את הדמות "יש מאין". יוסטייס טילי נולד לפני 100 שנה במוחו של רי ארווין (Rea Irvin, 1972-1881), שנקרא לעצב את שערו של הגליון הראשון של הניו יורקר [2]. ובעצם, גם לו עצמו יש אבות בשדה האמנות שהיא מעשה ידי-אדם [3]. וכך, הגרסה הנוכחית מאפשרת לנו להרהר על האופנים שבהם הטכנולוגיות השונות מעצבות מחדש את הבנתנו את הטבע האנושי, מזה, ואת תפקידה ומהותה של היצירה, מזה.

אז, מיהו יוסטייס טילי? ומיהו ה"אבא" שלו?

כאמור, היה זה רי ארווין שהוזמן לעצב את שערו של הגליון הראשון [2]. הוא החליט להציג דנדי (dandy) לבוש בהידור, חובש כובע צילינדר, אוחז מונוקל (סמל לתחכום אינטקלאטאלי) ומתבונן להנאתו בפרפר שמרחף לידו (סמל לגחמה). דנדי הוא "גבר [עירוני] המעניק חשיבות מיוחדת להופעה חיצונית וטיפוח אישי, שפה מעודנת ותחביבי פנאי [...], בעיקר באנגליה של שלהי המאה ה-18 וראשית המאה ה-19" (ויקיפדיה, Dandy). את מקור ההשראה לדמות מצא ארווין במהדורה ה-11 של האנציקלופדיה בריטניקה (1911) [3]. שם, לצד הערך "costume", נשזרה קריקטורה משנת 1834 של הרוזן הצרפתי Alfred d’Orsay (שחקן חובבי, איש אופנה ובעיקר דנדי למופת).

בשנת 1926, משהתברר למרבה הפלא שהמגזין שרד את השנה הראשונה, החליטו פרנסיו לפרסם-מחדש את אותו השער. בשלב מוקדם יחסית זכה הברנש לשם יוסטייס טילי. מסורת חדשה זו המשיכה באופן רצוף עד ה-21 פברואר 1994. או אז החליט המאייר ר. קראמב (R. Crumb) לעצב מחדש את דמותו של הגבר המטורזן והיהיר כפאנקיסט צעיר העונה לשם Elvis Tilley [4]. הצילינדר הומר בכובע בייסבול שהמצחיה שלו מופנית אל העורף, הביגוד האלגנטי הומר בחולצת T מרושלת והוא בוחן עלון פרסומת (flyer) לתיאטרון פורנו. בעוד שהרקע של השער המקורי הוא נייטרלי, הסצנה הנוכחית מתרחשת בטיימס סקוור, שם נמצאו משרדי המגזין. אמנם ה-butterfly הפך ל-fly, אבל כמו שהעידה לימים פרסואז מולי (François Mouly), ה-Art Editor של המגזין, "כשראיתי אותו לראשונה הצגתי אותו לעורכת ורק מאוחר יותר שמתי לכך שזה יוסטייס טילי, שזו פרשנות-מחדש. [...]". לא רק המחווה, אלא גם אופן נשיאת הגוף, הצוואר המאורך, האף הסולד קמעה והעיניים המצומצמות מזכירים את המקור בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים.

And the rest is history. מאז שנת 1995 כל גליונות יום ההולדת של המגזין נושאים על שערם פרשנויות של אמנים שונים לדמותו של הדנדי המיתולוגי שהיה לקמע (mascot) של המגזין. כשמחפשים ב"גוגל-תמונות" את המלים New Yorker Eeustace Tilley זה מה שרואים [5]. ועוד ועוד ועוד. שפע של גברים וגם נשים, עוטי צילינדר וכאלו שלראשם.ן כובעים שונים ומשונים ובגדים שונים ומשונים, אוחזי מונוקל או אביזר אחר. יש והדמות האנושית מומרת בכלב, בקוף או בצפרדע, ואילו הפרפר מוצג באינספור צורות ומיקומים.

מיהם ה"ילדים" של יוסטייס טילי?

לרגל חגיגות יום ההולדת התשעים החליטו פרנסי הניו יורקר להקדיש לא פחות מתשעה שערים לאירוע. במאמר המערכת (23 פברואר, 02 מרץ 2015) כותבת פרנסואז מולי שהם ביקשו לשקף את מגוון המדיה האמנותיים שהמאיירים שלהם עושים בהם שימוש: צבעי שמן, צבעי מים, עט ודיו, צבעי פסטל, קולאג' ואמנות דיגיטלית. אחד השערים, מעשה ידיו של בארי בליט (Barry Blitt), בנוי כדף המחולק לתשע משבצות, שבכל אחת מהן מופיע טילי המייצג עשור [6].

וכך, למשל, טילי של העשור השלישי (1955-1945) הוא חייל עוטה קסדה. את העשור הרביעי (1965-1955) מייצג "גריזר" (greaser) (בחור המשתייך לתת-תרבות נעורים שהיתה פופולרית בארצות הברית בין אמצע שנות החמישים לאמצע שנות הששים ושאת החזות שלה מייצגים אלוויס פרסלי, מצד אחד, וג'ון טרוולטה בסרט גריז, מצד שני). בעשור החמישי (1975-1965) נפגוש את בן דמותו של בוב דילן, בעשור השביעי (1995-1985) מופיע פאנקיסט ובעשור התשיעי (2015-2005) נראה היפסטר. למרות שהמונוקל מוצג רק ארבע פעמים, וכך גם הפרפר (לאו דווקא באותן משבצות), החזות הכללית של טילי המקורי נותרה בעינה, גם אם את המונוקל ממירים משקפת, אצבע צרֵדָה, גיטרה וסיכת ביטחון. מבחינות רבות, הדומה ביותר לדנדי של 1925 הוא דווקא זה של העשור האחרון. הוא היחיד שאוחז במונוקל כדי להתבונן בפרפר. אבל הוא עושה את זה בחיק הטבע. וכן, זה עירוני שיצא, ולו לרגע, מאיזור הנוחות שלו.

את שערו של הגליון שפורסם ב-15-08 פברואר 2016 ושאותו עיצב ליניארס (Liniers) תופס יוסטייס טילי הישן והטוב עם אותם צילינדר, חולצה גבוהת צווארון, מעיל ומונוקל [7]. אלא שהפעם הוא מוצג מלוא גופו. המכנסיים והנעליים זהים לאלו שבגרסת המקור ששימשה את ארווין [3], אבל תחת להצמיד את הרגליים בעמידה אלגנטית, מהוגנת ואדנותית הוא מפסק אותן בתנוחת manspreading אדנותית לא פחות, עת שהוא יושב בקרון הסאבווי, תופס שלושה מקומות, מתעלם לחלוטין מן העולם שמסביב (למרות שאף אחד לא באמת נראה בקרון) ופחית מעוכה של משקה קל זרוקה לרגליו.

הגבר החדש ממשיך להיות מרוכז בעצמו ולעסוק בהבלים, אלא שהנימוסים הטובים ממנו והלאה. מובן שעצם העובדה שהוא נאלץ לעשות שימוש בתחבורה הציבורית ושבמצב זה הוא אינו רואה שום פרפר (ואולי זה בכלל חרק מעופף מסוג אחר) מוסיפה לעליבות שלו, שעומדת כניגוד לתנוחה האדנותית. ככלל, הביקורת על דרך ישיבה זו מתייחסת לעובדה שהגבר שעושה בה שימוש תופס לפחות שני מושבים בתחבורה הציבורית, מה שגורם לו להיצמד לשכניו באופן לא נעים ו/או לדחוק אותם ממושביהם. אבל אין ספק שלא ניתן להתעלם גם מהמימד הסקסיסטי שבעצם הפעולה. האם זנבות המעיל ההדור שמבצבצים בין רגליו (ושכמובן אינם קיימים בגרסת המקור) רוצים להגיד משהו?

ומכאן לרגע שבו דיוקנו של יוסטייס טילי נשזר בדיוקנו של אדם ספציפי. אמנם בפברואר 2017 החליטו עורכי המגזין לוותר על שער יום ההולדת המסורתי, וזאת כמחאה על הצו הנשיאותי (13769) שעליו חתם דונאלד טראמפ ב-27 ינואר 2017. אבל את שערו של הגליון שיצא ב-06 מרץ 2017 [8] הקדיש בארי בליט ל-Eustace Vladimirovich Tilley, שאינו אלא בן דמותו המעודכן של טילי. ולדימיר פוטין השפיע, כידוע, על הבחירות לנשיאות בארצות הברית, והיה ברור כבר אז שהוא אינו מתכוון להסתפק בכך. הפרפר שאותו הוא בוחן אינו אלא טראמפ ההמום – יצור ורדרד, פעור עיניים ופה שכנפיו מפרפרות כפי שכנפי פרפר אמורות לפרפר. אבל לא כנפיו של נשיא ארצות הברית. אפקט הפרפר מי ישורנו? הכאוס כבר כאן. באופן חריג, שמו של המגזין וחתימתו של האמן נרשמו באותיות קיריליות.

אבקש לסיים רשימה קצרה וחלקית זו בשער שיצא לאור ב-22-15 פברואר 2021, שתחת להיות מוקדש לאדם בודד (גנרי או ספציפי) הוא מוקדש לעיר ניו יורק ולתושביה כולם. בעיצומם של ימי הקורונה הלא-עליזים עיצב סרג'יו גארסיה סנצ'ז (Sergio García Sánchez) את טילי כשהוא עוטה, נוסף על הצילינדר, מסיכת אף ופה ואוחז בידו מזרק, שאת תכולתו הוא בודק (9). הבגד שלו עשוי מפרגמנטים המציגים את העיר, שתושביה מכונסים איש איש בביתו, מציצים זה בזה מהחלונות. אחדים נוסעים במכונית או הולכים ברחוב עטויי מסיכות. אדם בודד רץ להנאתו בסנטרל פארק, המדמה ריאה ירוקה המתפקדת כסמן לאופטימיות.

ולסיכום, נראה שאין כשערים הללו היוצאים אחת לשנה ושכל חובבי המגזין (ובעיקר אלו ה"מכורים" לשעריו המאויירים) מצפים להם בשקיקה, כדי ללמד על המחויבות שלנו למה שהיה בעבר (ומעצב את ההיסטוריה) ולמי שהיו לפנינו והורו לנו את הדרך, מזה, ועל המחויבות שלנו לצעוד קדימה, לחדש, להיות מעודכנים ובעיקר מקוריים, מזה; על כוחה של מסורת ועל כוחה של חדשנות; על הזיקה בין מחווה לניכוס, בין פארודיה לדקונסטרוקציה, בין "שימוש הוגן" לגניבה ובין תחייה להישרדות. לא בכדי נרשם הכיתוב VIVID על חזהו של הרובוט שעיצב מארשאל לשערו של הגליון האחרון [1]. יוסטייס טילי חי וחיוני, אבל הוא מתעדכן כל העת, מתאים את עצמו לרוח הזמן, משקף אותה ואפשר שגם משפיע עליה. ממש כמו המגזין ניו יורקר. ממש כמו העיר ניו יורק.

כתבה: ד"ר נעמי מאירי-דן
מרצה במחלקה לתרבות חזותית וחומרית

קראו עוד במגזין בצלאל >>