מגזין בצלאל | הכתם נשאר על הקיר - לזכרו של טרטה (דוד טרטקובר)

"מישהו ניסה לגרד את הכתם מעל הקיר.
אבל הכתם היה כהה מדי (או להפך – בהיר מדי).
אם כך ואם כך – הכתם נשאר על הקיר.
[...]
ואגרפתי גרזן והלמתי בקיר, אך הפסקתי בעוד מועד.
אינניודע, מדוע עלה לפתע על דעתי,
שהקיר עלוליפול, אבל הכתם בכלזאת ישאר.
אם כך ואם כך – הכתם נשאר על הקיר.
[...]"

(דוד אבידן, "הכתם נשאר על הקיר", מתוך כל השירים 1965-1951, ירושלים: הוצאת הקיבוץ המאוחד ומוסד ביאליק, 2009, עמ' 31)

שירו זה של אבידן מופיע לקראת סוף ספרו המונומנטלי של דוד טרטקובר, המוקדש לעבודותיו עד לשנת הוצאת הספר (טרטקובר, תל אביב: עם עובד, 2011).

פרופ' דוד טרטקובר, טרטה בפי מכריו, הלך לעולמו בחודש יולי האחרון. הוא נולד בירושלים בשנת 1944 וחי שנים רבות בתל אביב. שתי הערים האלו, על המטענים הכל-כך שונים שהן נושאות, חלחלו ליצירתו. נדמה שלאף אחד אין ספק שהוא היה מחשובי המעצבים ה"גראפיים" שידעה הארץ הזו, ובוודאי מי שהתווה דרך לרבים וטובים. הוא ניחן בהשכלה רחבה, עין חדה, טעם משובח ורגישות יוצאת-דופן לצבע ולאות. ובעיקר אומץ. הרבה אומץ.

טרטה היה אמן פוליטי. הדימויים שיוצגו להלן הם, מטבע הדברים, דימויים פוליטיים. והם שלו, וככאלו הם מוצגים כאן. הבחירה שלי בשבע יצירות ספציפיות היא פועל-יוצא של ההחלטה לפרוץ את המסגרת הכרונולוגית או הנושאית ולהתמקד בפרקטיקות שבהן נקט, ככל שהדבר נוגע בהבנתו המורכבת והמתוחכמת את האופן שבו מתנהלות מלה ותמונה זו לצד זו, זו על-גבי זו, זו במקום זו.

מלה ותמונה - הילכו שתיים יחדיו בלתי אם נועדו?

תרבות חזותית להיבטיה היתה השדה של טרטקובר עת ארוכה לפני שהמושג תפס לו אחיזה בשיח. הוא הפליא ללהטט בין ה"גבוה" ל"נמוך", בין ההיסטורי לעכשווי, בין סימנים פשוטים לסמלים מורכבים המבוססים על מגוון עצום של הקשרים תרבותיים, בין סגנונות עיצוביים שונים, בין שחור-לבן לצבעוניות עשירה, ובעיקר בין האות העברית לדימוי החזותי.

כך, למשל, כרזת  "לא נשכח ולא נסלח" שלו משנת 1997 [1] שוזרת בין שלוש שורות טקסט (לא נשכח ולא נסלח, 4 בנובמבר 1995) לבין שני דיוקנאות מצולמים שהופיעו בעיתונות (יצחק רבין בצילום של גדי דגון ובנימין נתניהו בצילום של חן מיקא). כל אחד מהמרכיבים הללו יכול לעמוד לבדו. כשהטקסט, שמשמש ביטוי מרכזי בדיבור על השואה, מופיע מעל לתאריך הירצחו של רבין אין מה להכביר מלים נוספות. וכשתצלום של רבין – חזיתי, מחייך, על רקע של תכלת ולבן מופיע מעל (!) התצלום של נתניהו – בצדודית, נוקשֵה, על רקע של צבעי אדום, שחור ולבן אין מה להכביר תמונות נוספות. אבל כשהמלים והתמונות שזורות זו בזו, הופך המכלול למהפֵך קרביים ולנושא אמירה פוליטית בוטה הנוגעת במתח בין געגוע לדמוקרטיה לבין חשש מדיקטטורה. התגובה לחיוך החביב של רבין היא אינטואיטיבית, בעוד שהקישור בין דיוקנו של נתניהו המצולם מלמטה לדיוקנאות רבים של בניטו מוסוליני היא מושכלת. כך גם לגבי ההצבה של האחד על גבי השני הנחוות הן ברמה החושית (המולדת) הן ברמה התפיסתית (הידענית). הצבעוניות, בתורה, מרפררת במוחו של הצופה הידען הן לצבעי הדגלים (מדינת ישראל וגרמניה הנאצית) הן לצבעי השמיים, במובן של גן-עדן, והגיהנום, בהתאמה.

השילוב בין המלה לתמונה בולט פחות בכרזת  "שער הניצחון" [2], אם כי אין ספק שהטקסט משמש כאן כמי שמעגן את המשמעות הכוללת של היצירה. לרגל יום העצמאות ה-54 של מדינת ישראל (2002) עיצב טרטקובר את שערו של שבועון העיר התל-אביבי. הכרזה, שהמרכיב הבולט בה הוא של שער (ניצחון) עוררה גל מחאות, ואף הוגשה תלונה ליועץ המשפטי לממשלה בגין הסתה, לשון הרע והעלבת עובד ציבור.

פחות מחמש שנים לאחר רצח רבין ובעיצומה של האינתיפאדה השנייה הציב טרטקובר בראש השער (תרתי משמע) את דיוקנותיהם של יגאל עמיר (במרכז), אריאל שרון ואפי איתם. תזכורת: רוצח, ראש ממשלה ושר מטעם המפד"ל, בהתאמה. מתחת לאלו נקבעו סמל המדינה (במרכז), סמל צה"ל והמטבע הרומית שנטבעה לאחר נצחונם של הרומאים על היהודים במרד הגדול (71 לספירה), ועליה מוצגים עץ תמר, חייל רומי, אישה בתנוחת אבל והכתובת JVDEA CAPTA ("יהודה השבויה"). שני הסמלים והמטבע לקוחים במתכונתם זו  ממעטפת הדואר הרשמית של יום העצמאות הראשון (1949). בכרזה שעוצבה כעבור חמישים ושלוש שנים חבר לאלו הסמל הבינלאומי של קרינה רדיואקטיבית. מסגרת השער משובצת בדגלי חיל האוויר, בתגי יחידות צה"ליות ובשני ענפי זית. בפינה השמאלית התחתונה ניתן להבחין, בנוסף, בסמל של סכנת מוות (גולגולת ועצמות מוצלבות). צדו הפנימי של השער מרופד באותות מלחמות ישראל. מבעד לשער פוסעים חיילים וחיילות חמושים מלווים בטנקים ובמטוסים, דימוי הלקוח הישר מ"כרטיסי שנה טובה" שהיו פופולאריים בישראל הלומת האופוריה של אחרי מלחמת ששת הימים. הגייסות הצועדים במצעד הניצחון פוסעים על-גבי הריסות. שער נוסף מתפקד כמעין שער לשער והוא מעוטר בדגם חוזר העשוי מצלליות של טנקים ונגמ"שים. 

ריבוי הדימויים שהועמסו זה על זה וזה לצד זה דורש לא רק השהיה של המבט, אלא גם הידרשות של הצופה למה שרולאן בארת כינה ב "רטוריקה של הדימוי" שלו, "מילונים שונים" הנטועים בעולמות תוכן שונים ונושאים הקשרים היסטוריים-תרבותיים מגוונים.

 אין ספק, שהמעצב הניח שהצופים יעשו את הקישור ל שער טיטוס (81 לספירה). שער זה, שהוקם ברומא כדי להנציח את נצחונותיו של טיטוס בירושלים, נצרב בזיכרון היהודי-ישראלי הקולקטיבי כמסמן החזותי האולטימטיבי של חורבן הבית והגלות. ה"טריומווירט" עמיר-שרון-איתם תופס בכרזה של טרטקובר את מקומו של טיטוס, החיילים הישראליים תופסים את מקומם של החיילים הרומיים והטנקים והמטוסים תופסים את מקומם של הסוסים והמרכבות. רק המנורה היא אותה מנורה – מנורת המקדש שנלקחה שלל והיתה לימים לסמל המדינה. השילוב בין החיילים הצועדים בסך לחורבות כופה על המתבונן להגות בשאלת הקשר הבלתי נמנע בין ניצחון לתבוסה ומחייב אותו לתהות חורבנו של מי הוא המוצג כאן. וכך, מה שהתחיל מריפרור לדימוי הנדוש של חורבן הבית מתגלגל לאמירה בוטה הנוגעת באפשרות שחורבן הבית של ההווה אינו אלא חורבן ביתו של האחר או החורבן שאנו ממיטים על ביתנו שלנו עצמנו. כלומר, אם במבט ראשון ניתן היה אולי לחשוב כי נעשה בהיסטוריה "צדק פואטי", עת שהמובסים של אתמול היו למנצחים של היום, הרי שמבט שני מעמת את הצופה עם ההבנה שיתכן והשלום (שאותו מסמנים ענפי הזית) אינו שלום, הניצחון (שאותו מסמנים הקישור של אלו לשער ולכיתוב) אינו ניצחון והצדק אינו צדק. 

אי אפשר שלא לתת את הדעת על הדיסוננס בין כרזה זו לכרזות הרשמיות שאותן מנפיקה מדינת ישראל מדי שנה לרגל יום העצמאות. אלו כוללות תמיד מסרים המשדרים ציונות ערכית, אוטופית ונטולת ספקות בצדקת הדרך. השוואתה של הכרזה הנדונה לאלו, כמו גם לשער טיטוס, למעטפת הדואר של יום העצמאות הראשון ולכרטיסי הברכה לשנה החדשה אינה מותירה מקום לספק. לשיטתו של טרטקובר, מדינת ישראל רחוקה עד מאוד ממה שצפו לה הוגיה ומכונניה וממה שמבקשים לשדר פרנסיה. "הרטוריקה של הדימוי", שעליה שח בארת, מבצעת כאן מפגן מרהיב השוזר בין שלל "קונוטטורים" (מסמנים) נטולי קשר והקשר מיידים למסר אידיאולוגי עכשווי. אגב, באותו יום עצמאות קיבל טרטה את פרס ישראל לעיצוב.

כשמלה היא תמונה

לצד אופציית העמסת הדימויים בכרזה אחת ידע טרטקובר ללהטט עם המלה הכתובה בתור שחקנית ראשית, ואף יחידה. או אז היא הפכה לדימוי חזותי שאין חזק ממנו בזכות הבחירה המדויקת בגופנים, צבעים וקומפוזיציות.

בשנת 1978 הוא עיצב טרטקובר את הלוגו והכרזה לתנועת  שלום עכשיו [3]. לימים הוא העיד שאלו "מהעבודות החשובות שעיצבתי" (טרטקובר, עמ' 406). הכל נכתב עליהם: על השימוש בגופן קורן הסריפי והמסורתי (שעוצב במיוחד לצורך הדפסת תנ"ך קורן) למלה "שלום" ובגופן חיים הסנס-סריפי והמודרניסטי למלה "עכשיו"; על המפגש ששילוב זה מייצר בין ההגות היהודית בעלת הרבדים ההיסטוריים לבין התביעה הפוליטית האקטואלית; על החיבור בין הצבעים (של דפוס סולידי ושל מחאה מיליטנטית); על היעדר דימוי חזותי וגם על התפוצה הרחבה שלה שהתגלגלה לסטיקרים ולחולצות והיוותה בסיס לאינספור כרזות מאוחרות יותר, ולא רק של טרטקובר עצמו. 

גם הלוגו והכרזה שעיצב טרטקובר בשנת 1986 לסרט  שואה של קלוד לנדצמן [4] בנויים, למעשה, על טהרת המלה. אבל ברגע שהאות א' הוסטה בזווית של 45 מעלות היא היתה למעין צלב קרס. ברור שהבחירה בצבעי השחור-לבן-אדום, שאליה כבר התייחס הטקסט הזה, העצימה את הרפרור לדגל ההוא. וכך, ההחלטה לוותר על דימוי חזותי ארכיוני ייצרה אמירה שהיא מעבר לכל ייצוג קונקרטי וחפה מכל מימד סנסציוני ורגשי. הבחירה שלא להציג דמות אנושית, שהיו מי שראו בה מענה לאיסור היהודי על עשיית פסל או מסיכה, ממחישה עד כמה השואה אינה יכולה להיות מצומצמת לאירוע או לרגע ספציפי. היא בה בעת מוחשית ולא מוחשית, אירוע היסטורי ואיום על-זמני.

מניפולציה נוספת שערך טרקטקובר בטקסט הניצב לבדו היא זו שבה נקט בכרזת  "מדינת ישראל 2008-1948" (2008) [5]. הפעם השתמש בטריק הידוע בשם "מחיקה בסימן האיקס", כלומר, מחיקה שמאפשרת לדבר שנמחק לבצבץ מתחתיה. הקורא-צופה נמשך, כמעט על כורחו, למה שנמחק בערלות לב מההבטחה הגדולה ומההתחייבות שנחקקה על-גבי הקלף במגילת העצמאות.

כשתמונה אינה נזקקת למלה

בדגל שלו משנת 1977 [6] הסתפק טרטקובר בדימוי חזותי, תוך שהוא מוותר כליל על תוספת של טקסט מכל סוג שהוא. הוא עשוי פלנלית צה"לית לניקוי נשק ועט סימון. הפלנלית-דגל פרומ/ת שוליים. לא ברור האם הפרימה היא פועל-יוצא של נזקי הזמן החולף, היעדר תחזוקה הולמת או חבלה מכוונת. אגב, הדימוי שפורסם בשער גליון יום העצמאות של ידיעות אחרונות לציון יובל הששים למדינת ישראל (2008) הוא מי שחותם את ספרו של טרטקובר ומופיע מיד לאחר השיר שבו נפתח טקסט זה. 

ככל שהדבר נוגע בעיצוב פוליטי (קריקטורות, כרזות, סטיקרים וכיו"ב) נשאלת תמיד השאלה מתי המסר האקטואלי אינה עובד עוד, אלא אובד. אישים פוליטיים רמי דרג ואירועים עתירי חשיבות נעלמים לעתים קרובות מן התודעה הציבורית ושוקעים בתהום הנשיה. מי זוכר היום את אפי איתם? אבל ברכת "שנה טובה" היא לעולם אקטואלית – פרחים, תפוחים, שופרות, הכותל המערבי, חייל-חיילת, דגל מתנופף ברוח ויונת שלום לא נס ליחם. כרזות ברכה לשנה החדשה, שאותן עיצב טרטקובר במשך שנים מדהימות במימד האקטואלי שלהן הגם שהן נוגעות באירועי השעה שאפשר ונשתכחו מלב, בין שהן מציגות רימון יד (1983), בקבוק שמן זית המזכיר בקבוק תבערה (1987), חמור (1989), מזוודת מהגרים (1990) או אקדח (1995). בחרתי לסיים בכרזת ה"שנה טובה" משנת 1985 שמציגה תצלום של פרוסת לחם (צילום: אבי גנור) [7], מה שקראו פעם "לחם אחיד". היא נעשתה בתגובה לאירועים הכלכליים, משבר מניות הבנקים והאינפלציה הגואה של אמצע שנות השמונים. והנה, אין רלוונטית ממנה כיום.

שתהיה שנה טובה.

טרטה, 
מנטור, מורה, עמית וחבר של כל־כך הרבה אנשים בבצלאל, יהיה זכרך ברוך.

כתבה: ד"ר נעמי מאירי־דן
מרצה בכירה במחלקה לתרבות חזותית וחומרית

קראו עוד במגזין בצלאל >>