מערכת בצלאל | העיר של המחר: "העיר ההדדית"

איך תראה העיר של המחר?

שינויי אקלים, אתגרים חברתיים, טכנולוגיות חדשות ותפיסות חיים משתנות – כולם מחייבים את שדה האדריכלות לחשוב אחרת: לשאול שאלות חדשות, לגבש כלים עדכניים, ולדמיין מחדש את יחסי הגומלין בין אדם, טבע וטכנולוגיה. בסדרת הראיונות תחת התמה 'העיר של המחר', נפגוש דמויות מובילות משדה העיצוב האורבני המובילות קווי מחשבה חדשניים על העתיד העירוני.

שוחחנו עם גנית מייזליץ כסיף, אדריכלית, חוקרת ומרצה בבית הספר לארכיטקטורה, על גישת "העיר ההדדית" המציעה פרספקטיבה חדשה על תכנון עירוני ועל השיח המתגבש סביב ״המעבר לאנושי״.

נתחיל מהבסיס: מהי 'העיר ההדדית'? זהו מושג שנשמע כמעט פילוסופי, במיוחד כשבשיח התכנוני בישראל מושם לרוב הדגש על פתרונות דיור, תחבורה ותשתיות. מה עומד מאחוריו, ואילו כיווני מחשבה הוא מבקש להציע?

"״העיר ההדדית״ זוהי גישה חדשה שאנו מפתחים ב"מעבדת ירושלים" בתכנית לתואר שני בעיצוב אורבני וגם בסטודיו שאני מלמדת בתכנית לתואר ראשון באדריכלות. בתואר השני אנו מפתחים בשנים האחרונות במסגרת מעבדת ירושלים תכנית שנקראת “More than Human Jerusalem״, זו סדרת מעבדות שנוצרה בשיתוף פעולה עם האדריכלים/ות יעל אגמון חן ועמרי לוי, עם ד״ר אריאל הנדל ועם עמיר בלבן. הרעיון המוביל הוא ליצור גוף ידע מקצועי שפותח את המבט והנפש לתובנה שאנחנו כאדריכלים/ות פועלים כחלק ממערכת עצומה ופלאית של מגוון קהילות. בניגוד לתכנון העירוני המסורתי המתמקד בצרכי האדם בלבד, זו גישה תכנונית הרואה בעיר מרחב של שותפות בין בני האדם לבין כל האקוסיסטם הרבגוני בתוכו אנו חיים. הרעיונות שמציתים לנו את הדימיון מנסים לייצר אלטרנטיבה לאורבניות שמתמקדת רק בנו, בני האדם, בהתעלמות מהעובדה שאנחנו חלק קטן מאקוסיסטם עצום ומורכב שמשפיע על כל ביס ונשימה, ולא פחות חשוב, הוא גם מרתק ומופלא.

היום ברור שלתכנן כאילו אנחנו פה לבד, כאילו כל מה שהוא לא אנושי, נוצר רק כדי לעבוד למעננו, נראה מנותק מהמציאות ודורש סיפור חדש. לא סתם אנחנו נרגעים כשאנחנו יוצאים לטבע, יושבים על גדת נחל או מסתכלים מהטיילת על השקיעה, אנחנו פשוט נזכרים שאנחנו חלק ממשהו הרבה יותר רחב. אם נזכור כמה אנחנו תלויים באינסוף מערכות החיים - החל מהדבורים והמאביקים שמאפשרים לנו לאכול תפוח, המולקולות שקובעות את מה שאנו נושמים, הגשם שהופך למים שאנו שותים והאדמה בזכותה אנו חיים - אולי אותו שיח תכנוני מורכב שאוצר המילים שלו טכני בעיקרו כמו למשל המילים תשתיות, תחבורה, ניקוז, הליכתיות וכו', יגדל ויתעשר למקום יותר רחב ופואטי."

אם בכוחה של שפה ליצור מציאות, האם אימוץ שפה פחות טכנית יהווה ביטוי לשינוי עמוק בתפיסת הקשר בין האדם לסביבתו?

"כשאנחנו רואים שהחי, הצומח, האדמה והמים כולנו פה יחד בערבות הדדית, נהיה ברור שעדיף לפעול בשותפות במקום בכוחניות. הגישה הזו חשובה בעיקר לריפוי תחושת הנתק והניכור שלנו מהעולם - תחושה שהפכה לבעיה מרכזית בבריאות הנפש שלנו, ומובילה אותנו לפעול בבלבול ולפגוע "בטבעיות" בכל מה שסביבנו, או גרוע מזה להתנכר לכל מי ששונה מאיתנו."

מה ההשלכות של שינוי תודעתי שממקם את האדם כחלק ממערכת אקולוגית רחבה על פרקטיקות תכנון עירוניות? איך זה מתורגם להחלטות עיצוב בשטח?

"העניין ברעיונות שמפתחים את הפרספקטיבה של ההדדיות כנרטיב מוביל לעשייה, הולך וצובר תאוצה בעשורים האחרונים כי העולם הלא אנושי (מה שאנו קוראים לו ״הטבע״) אומר את דברו. היחסים שלנו עם הכדור הכחול לא כתמול שלשום, אנו מתמודדים עם משבר האקלים, זיהום הים, תופעת אי החום העירוני, השריפות, המחסור במים ועוד. העולם זועק, ואנחנו מתחילים להבין שלא נכון להמשיך ׳עסקים כרגיל׳ כשאנחנו מתכננים את האופן בו נחיה יחד בעתיד.

אני לא כל כך אוהבת את המילה המסובכת ״פוסט אנתרופוצנטרי״ אבל זהו מושג חשוב שמזכיר לנו שבעידן שאנו נכנסים אליו אנחנו נדרשים לשים בצד את המיקוד של המודרנה ב״אנתרופו״, בני האדם, מיקוד ששם את המין האנושי במרכז ומשעבד לצרכינו את כל השאר, ולחזור להבנה ששזורה בתולדות האנושות מראשיתה, שאנחנו חלק ממערכת מופלאה של שיתופי פעולה. מפרספקטיבה כזו אולי נצליח לשקם את יחסינו עם העולם, נרגיש פחות נפרדים, נפסיק לחשוב על בתים כעל ״פתרונות דיור״ ונייצר עירוניות שמאפשרת לנו להרגיש בבית בעולם, נפסיק לתכנן ״פתרונות ניקוז״ שקוברים נחלים בצינורות בטון ונתכנן ערים עם מים חיים שמחברות אותנו לאהבה שלנו לנחל זורם כחלק מחויית היום יום שלנו במרחב ונחזור להיזכר באתיקה של שיתופי פעולה ואהבה לעולם,  כבסיס ליצירת עירוניות טובה ומזינה."

האם 'העיר ההדדית' היא בהכרח גם עיר אקולוגית? באיזה אופן היא מתכתבת עם תפיסות סביבתיות קיימות, ואולי אף מאתגרת אותן?

"הקשר בין ״העיר ההדדית״ ותכנון פוסט-אנתרופוצנטרי, לבין הדיסציפלינה האקולוגית כמו שאנו מכירים אותה, הוא דיון חשוב ומשמעותי שנדרש לעשות כדי לבחון מחדש את דפוסי התכנון האדריכלי והנופי שלנו. כמענה ראשוני אפשר לומר שהעיר ההדדית שואבת השראה מתחום הידע המרתק של ״אקולוגיה עמוקה״ שמבחינות רבות מאתגרת את האקולוגיה המדעית החוקרת את המערכות הטבעיות, ומציעה אתיקה רעיונית שנותנת לכלל הישויות בטבע ערך בפני עצמן ללא קשר לתועלת שלהן לאדם. כמו שהזכרתי קודם, הרעיון הוא לראות בקהילה האנושית עוד חלק במארג הקהילות הביוטיות שיוצרות את העולם ואחראיות על כל כך הרבה עיצובים מופלאים שאנחנו רק מתחילים לרדת לעומקן, ומכאן לצאת לתכנן את מקומותינו מפרספקטיבה שיש בה ענווה והערכה אמיתית שלומדת מאותן קהילות."

אם כן, כיצד התפיסה ההוליסטית הזו משפיעה על האופן שבו אנו מבינים את עצמנו? השיח הסביבתי בעשורים האחרונים מציג לא פעם את האדם כבעיה. מהו המחיר של הדימוי הזה, וכיצד מציעה האקולוגיה העמוקה לחשוב אחרת על מקומנו בתוך העולם הטבעי?

"האתגר שלנו היום הוא לקרב את בני האדם למרחבים שאינם מעשה ידי אדם, למרחבים בהם הטבע עושה את שלו. אם בוחנים את הבסיס של האקולוגיה והאקולוגיה העמוקה הרי שהן נטועות באותה קרקע. אלדו ליאופולד, אבי האקולוגיה ראה בשינוי התודעה והאתיקה האנושית כלפי הטבע את המטרה המובילה אך עם השנים התפתחה בתחום האקולוגיה הגישה המשמרת, שרואה בהגנה על המערכות הטבעיות את מהותה. ברור שבגישה הזו יש ערך רב  וצורך אמיתי עם הציפוף האדיר בעולם אבל יש בה גם מגמה מסוכנת ובעייתית ממש שרואה בגורם האנושי מין מזיק ומסוכן, מרחיקה אותו מהטבע ובכך מטפלת בסימפטומים אך מחריפה את הבעיה. אני מעדיפה את גישת האקולוגיה העמוקה שרואה במין האנושי ״מין מפתח״ עם יכולות מדהימות, גם להרוס אבל גם לבנות, גם לשמור וגם ללמוד וללמד, ובעיקר, למצוא מחדש את הדרכים בהן ניתן לשתף פעולה כדי לחיות ולצאת מתוך הפצע למקום חדש."

באילו דרכים ניתן לתרגם עקרונות של אקולוגיה עמוקה לפרקטיקות תכנון יומיומיות?

"אחד הדברים שאנחנו עושים בסטודיו זה ללמוד את דרכי הפעולה של המערכות הטבעיות ולשאוב מהן ידע והשראה המניעים את דרכי ההתערבות והעיצוב שלנו במרחב. אם ללמוד מג׳אנין בניוס שטבעה את המושג Biomimicry ויצרה את הפלטפורמה Ask Nature, אנחנו, בני האדם, מין צעיר, וכדאי ללמוד מכאלה שיש להם שני מיליארד שנות ניסיון של אבולוציה בעולם. זה נותן לשיח המדובר על החוסן מימד אחר, הנכנס לזמן עמוק יותר ומתחיל גם להסביר את אי הנוחות המתפתחת לגבי מושג הקיימות. כאשר מסתכלים על הטיעונים של תכנון בר קיימא אפשר לראות שהם תמיד מצדיקים את השמירה על הטבע בשמירה על האדם – בבחינת אם לא יהיו דבורים לא יהיה לנו מה לאכול או אם לא נפסיק לזהם את המים לא יהיה לנו מה לשתות. האקולוגיה העמוקה טוענת שהתפיסה הזו מנסה לרפא את המחלה עם מה שיצר אותה, אותו בידול וניתוק של האדם ממערכות החיים שסביבו, ומנסה לייצר אלטרנטיבה של ענווה ושיתוף פעולה, כדרך להתקיימות שלנו כאן."

איך נראית עיר שמתוכננת בגישת ההדדיות?

"מעצם המורכבות האינסופית של העיר והיותה "טבע" במהותו העמוקה, יש היבטים רבים מספור לתשובה. אם נתמקד לצורך הדוגמה במים ונחזור לנושא הניקוז שהזכרנו הרי שבעירוניות הדדית במקום "להסדיר" את הנחלים בתעלות בטון או צינורות תת קרקעיים שנועדו להגן עלינו מנזקי שטפונות והצפות אנחנו עובדים בשיתוף עם המים, מכבדים את דרכם, לומדים מהחכמה שלהם, נהנים ממופעם בחיינו ומתכננים מרחבים שעובדים עם המים ולא כנגד המים. זה דורש להרחיב את החשיבה המוכרת של הנדסת המים לכיוונים ירוקים וכחולים שנותנים מקום לתנודתיות של הנחלים, מאפשרים לסביבות נחל טבעיות לחזור לעיר ולבני האדם להנות מהמפגש עם גדת הנחל ומופעי המים גם בעיר, מה שמאפשר גם את אותו חיבור מרחיב לב עם המרחב שכולנו חשים במפגשים אלה.

בכל העולם אנו רואים בעשור האחרון מגמה של שיקום נחלים עירוניים, חשיפה לאור של נחלים קבורים (daylighting), פירוק פתרונות הנדסיים של תעלות בטון ששימשו להסדרת הנחלים והחזרת הנחלים למופע הטבעי כחלק מהחוויה של החיים בעיר. מעבר לכך, כחלק מהמודעות הגוברת למצוקת המים העולמית, יש את כל הנושא של שימור הנגר ומי הגשמים במגוון האמצעים שנכנסים יותר ויותר לתכנון העירוני על מנת לתת מענה לעיור שפוגע במאגרי המים התת קרקעיים שמזינים אותנו ואת בעלי החיים. כאן יש יצירתיות רבה החל בפתרונות תכנוניים של החדרת מים וחלחול, השהיית מים, גגות ירוקים, מיחזור מים, אגירת מים וכולי ועד לפרקטיקות של גינון חסכני, חקלאות מדייקת, שימוש במים אפורים, שלוליות חורף ושאר יוזמות שמעידות על מודעות גוברת ליחסי הגומלין המיוחדים שלנו עם המים."

תוכלי לתת דוגמה לפרויקט עירוני, בארץ או בעולם, שמעוצב מתוך מחשבה כזו?

"יש פרויקטים רבים ומרהיבים שאפשר לתת כדוגמה בנושא זה החל מהמהפכה שהובילה אן ויסטון ספירן (Anne Whiston Spirn) בפילדלפיה, המהפכה שהתחילה עם פרויקט Mill Creek  שנעשה בעזרת הסטודנטים/ות שלה והקהילה והביא בסופו של דבר לתכנית פורצת דרך של ניהול הנגר העילי שיושמה בפילדלפיה והפכה למודל בכל העולם. בסיאול היתה תעלת בטון ענקית באמצע העיר (בסגנון האיילון) שפורקה והפכה לנחל זורם שהפך למקום האהוב על תושבי העיר, בקופנהגן בעשור האחרון פורקו המון משטחי אספלט ששימשו לחניה בתוך בלוקים של מגורים והפכו לגנים פורחים שמאפשרים למים לחזור לאדמה וממלאים את העיר בגני כיס שהפכו לחלק משמעותי מאיכות החיים של העיר כולה.

בארץ כפרויקט לדוגמא מעניין בימים אלה לציין את שיקום נחל הזהב בקריית שמונה. פרויקט מיוחד שמייצר מרחב עירוני ופארק סביב "נחל הזהב" היפהפה שעובר באמצע העיר, נחל שוצף וקוצף עם מי מעיינות צלולים שיהפוך להיות חלק מהמרחב העירוני. התפיסה התכנונית מחברת בין השמירה על איכות המים ועל בתי הגידול המיוחדים, לבין האפשרות של תושבי קרית שמונה להנות מהנחל הזה שמהווה חלק משמעותי מאהבתם למקום. בהמשך למה שהזכרתי קודם על שיקום היחסים עם הטבע כחלק משיקום תחושת החיבור והשייכות שלנו, נערך לאחרונה כנס "הטבע כריפוי" עם קהילת התושבים/ות המפונים/ות של קרית שמונה ביוזמת ראשות ניקוז יחד עם העירייה ומכללת תל חי. היה מרגש לגלות שהשותפות וההדדיות בין העיר לטבע עלו מהקהילה והנחל הפך למושא הגעגועים הבולט של התושבים לעיר לאורך כל תקופת הלחימה בצפון ואף נבחר כפרויקט מוביל בתכנית לשיקום העיר לאחר המלחמה."

בישראל, המרחב  טעון פוליטית, דמוגרפית, תרבותית.
איך את רואה את התרומה של החשיבה היותר מאנושית במציאות המקומית שלנו?

"ממש בקצרה אפשר לומר שהענווה המעוגנת בחשיבה היותר מאנושית, היא יסוד המרפא לכל מערכות היחסים שלנו כאן. הכבוד לשונים מעימנו, ההכרה ביופי ובייחוד של כל הקהילות עלי אדמה, אנושיות ויותר מאנושיות כאחד, היא חלק מאותה תפיסת עולם של ההדדיות וההשתייכות לקהילת החיים הרחבה. אציין כאן את האנתרופולוג האהוב עלי וייד דייוויס (Wade Davis) שטבע בהשראת המונח Bio-Sphere שמשמש אותנו בשיח הפועל להגנה על מגוון המינים (biodiversity) את המונח Ethno-Sphere. מה שמעניין באתנוספרה זה שהיא רואה את המגוון התרבותי כרשת של קהילות, אמונות ומיתולוגיות, שהידע המגוון והפרספקטיבות השונות שהתפתחו בה לאורך ההיסטוריה חיוניים לעתידנו בדיוק כמו מגוון המינים. אני חושבת שזה מסביר באופן יפה את הרלבנטיות של פעולה מתוך "תודעה של הדדיות", למלחמה ולכאבים הקיימים ביננו לבין עצמנו. ברוח האתנוספירה, טיפוח המגוון התרבותי הדתי והקהילתי העשיר שקיים פה, יכול אולי להפוך לחלק מהחוסן, ולאו דוקא חלק מהבעיה כפי שאנו רגילים לתפוס זאת. בסטודיו האחרון של מעבדת ירושלים היה ממש חזק לראות איך הפרויקטים שנעשו רובם בקבוצות מעורבות של סטודנטים/ות ערבים ויהודים חקרו את המים כסוכן של ריפוי ועבדו עימם כדי להציע ריפוי למרחבים הפצועים של העיר."

כיצד התכנית לתואר השני בעיצוב אורבני מטפחת אצל הסטודנטיות והסטודנטים כלים, חשיבה ביקורתית ורגישות להתמודד עם האתגרים של תכנון בעיר עכשווית סביב אקולוגיה, טכנולוגיה וריבוי קולות?

"אני חושבת שאת התשובה הכי טובה לזה ראינו בסטודיו בסמסטר האחרון. אירחנו כל שבוע זוג אחר של בוגרים/ות שהציג את הפרויקטים שעשו במעבדה בשנים הקודמות. זה היה ממש מעניין לראות את גוף הידע שנבנה אצלנו, ובעיקר לשמוע מכולם/ן איך הידע שנחשפו לו במעבדה ובתואר השני משפיע ומכוון אותם בפרקטיקות השונות והמגוונות שלהם. אני חושבת שכל מי שמגיע לתואר השני בעיצוב אורבני מונע מהרצון לעשות למען מרחבי המחיה שלנו. יפה לראות שיש לכך הרבה פנים ואמצעים, ומרגש לשמוע איך הידע וההתנסות בטיפוח הדימיון, ההתבוננות והחקירה היוצרת של הפרויקטים, פותחת הרבה אפשרויות לפעולות שמפיצות ידע חדש ואיכות בתהליכי התכנון במרחב. נראה שהפרספקטיבות האלה מחלחלות לתוך פרויקטים מכל הסוגים - החל התחדשות עירונית ותבע ודרך פעילות בארגונים אזרחיים, במשרדי אדריכלות, ברשויות או אפילו בקשרי קהילה. כמנחה וכאדריכלית ברור לי שבמעבדה ובתואר אנו מפיצים הרבה זרעים שנובטים בכל מיני אופנים ופותחים לבוגרים הרבה אפשרויות לפעולה. אם הצלחנו לעורר את האמונה באפשרות להוביל שינוי, ביכולת ליצור ולעשות למען הערכים שהם רוצים לקדם, אז מבחינתי הכנו אותם להתמודד עם המורכבות של העבודה כמעצבים אורבניים."

כיצד מתורגמת הרוח המחקרית והדמיון היוצר של התכנית לשפה תכנונית חדשה, שמחברת בין האדם, העיר והמערכות הטבעיות שסביבו?

"האקדמיה במהותה, וזה סוד הקסם והפוטנציאל שלה, היא המקום בו אפשר וצריך לבחון מחדש את המסורות של הפרקטיקה האדריכלית. בכל שיחת פתיחת הסמסטר אני מזכירה לסטודנטים/ות שהם הR&D של המקצוע שלנו ושהאקדמיה היא המעבדה שלנו, המקום האולטימטיבי למחקר ופיתוח וניסוי של רעיונות חדשים. המקום בו הם שואלים ושואלות את עצמם מה מעניין אותם/ן, מה חשוב להם/ן ועל מה היו רוצים ורוצות להשפיע בעולם ואיך הכלי העוצמתי הזה של תכנון ואדריכלות יכול לשרת ואת העמדות והערכים שהם רוצים לקדם במרחבי המחייה שלנו.

בחקירת העיר ההדדית אנחנו מעודדים את השימוש בדימיון הפורה שיש לנו כיוצרים ויוצרות שיוצרים סיפורים חדשים ומחברים את זה ליכולת ההתבוננות המעמיקה במערכות הטבעיות. מקסים אותי כל פעם מחדש לראות איך הסטודנטים/ות נכנסים בהתלהבות לכל היופי הזה של מולקולות של מים או סימביוזות בין צמחים, חכמת מערכות השורשים, צימוח הפטריות, הנדסת הגיאומטריות המינרליות או שיתוף הפעולה הקהילתי שבכוורת הדבורים ומנסים ללמוד מהחכמה העמוקה הזו ולקבל השראה לגבי כלי התכנון שלנו כבני אדם, שכמו קהילות ביוטיות אחרות עסוקים בלבנות את הבית שלנו על פני האדמה. בעבודות הסטודנטים מאז השבעה באוקטובר היה מרגש במיוחד לראות איך הלמידה מהמערכות הטבעיות מייצרת כלים ומבט חדש על האפשרות שלנו לרפא את הכאבים שיצרנו בקהילות האנושיות שלנו וזה נתן לכולנו הרבה כח."

ולסיום, אם היית צריכה לנסח מסר אחד לעתיד העירוני כאן, מהו?

"בשני משפטים  – הימים הקשים האלה הם ההזדמנות שלנו להתעורר לאפשרות לדמיין וליצור יחד סיפור חדש. כבני אדם אנחנו "מין מפתח" עם יכולות על ודוקא מסיבה זו , אם נפעל בתודעת ההדדיות שנהנית מזיקות הגומלין שיש ביננו לבין כל הקהילות בעולם נוכל אולי להמציא מחדש את דרכנו כאן. נכון קלקלנו, אבל התקופה הזו על כל העוולות והכאב שבה היא גם פתח ואפשרות לגייס את יכולותינו, לפעול בענווה, לראות את האחר בעיניים חדשות ולהיזכר בתחושת השייכות שלנו לעולם, תחושה שאיפיינה את מרבית הקהילות האנושיות ששגשגו על פני האדמה. אולי עימה נוכל לנווט את פועלנו ביתר חכמה לעתיד עירוני מזין יותר שיביא לשגשוג מסוג חדש."

כל מה שקורה בבצלאל עכשיו בקבוצת וואטסאפ שקטה: חדשות, אירועים ועדכונים חשובים. להצטרפות 

קראו עוד במגזין בצלאל >>