אנטומיה של מתיחה
הגוף אנונימי.
עדיין לא תלוי.
אין חבל, אך יש מתיחה.
הסוסים בדרכם.
הדברים קורים זה לצד זה: חום מצטבר, מתכת נוזלת, תנועה מתכנסת.
הדבר בעיצומו.
בחומר מתרחשת תזוזה; הוא מטעין את החלל בהיזכרות. החומר הרך, היומיומי, האינטימי פועל כאמצעי לארגון סמיכות האוויר בחלל. הגרביונים הדקים אינם בעלי משקל, אך אצורים בעומס: נאחזים בנקודות שונות בחלל ונמתחים עד הגבול שבין נשיאה לקריעה.
בתערוכתה של מנאר זועבי ב-CCA, החלל בקומה הראשונה מתפקד כמצב מקדים להיווצרותה של התערוכה, ומכונן את התנאים לחוויית המהלך כולו - מרחב ביניים שבו הפעולה מתעכבת רגע לפני שהיא באה לכדי מימוש. תנאי זה מקבל את ביטויו בחלל דרך החומר שאיתו זועבי בוחרת לעבוד: שכבות של גרביונים הרומזות לגוף אפשרי, המתרומם מן הרצפה ומוחזק מעלה בקווים דקים מצדי החדר, תלוי בין משקל לריחוף, הולך ונעשה שקוף.
זהו מחזה של מוות שאינו מתרחש, אך גם אינו נשלל.
הוא מתקיים כידע מוקדם שהגוף סוחב עימו אל היומיום: אל עבר ידית הדלת, אל ההמתנה לאור ירוק, אל הפשלת השמלה, אל גירוד השוק השמאלית, אל הנחת היד על הבטן התחתונה, עד חלומות הלילה.
אלימות זו מופעלת בשקט וממשיכה להתבטא בחלל ומשוקעת בתוכו.
אם בניתוח של פוקו המופע הגלוי של הענישה עומד אל מול המעבר למשטר משמעת גופני סמוי, אצל זועבי ניתן לחוש בכוח שאינו מתפוגג עם היעלמות המופע, אלא משנה את אופן נוכחותו. זהו כוח המתפזר אל תוך תנאי המרחב והגוף, אשר פועל מחוץ לשדה הראייה. לא כהתרחשות חד-פעמית, אלא כמשך המצוי בחדר כולו, ונדמה כי אין נקודה שאינה ספוגה בו.
אי השקט מרוכז בעבודת הוידאו שבה הגוף צולל שוב ושוב אל תוך כתם שחור של צבע. זוהי חזרה עיקשת על תנועה שנבלמת. הדמות הנשית מחזיקה את החבל בידיה, מעבירה אותו שוב ושוב מעל הראש, והוא נתקל בקיר. הכתם הולך ומעמיק. הצבע אינו מתפשט אלא מצטבר. כל פגיעה מוסיפה שכבה, עד שהקיר עצמו הופך למשטח הסופג את הגוף ומחזיר לו רק את עקבותיו. זוהי התקדמות שאינה מובילה לפריצה, אלא להתעבות. תנועה הנעה קדימה אך נותרת כלואה.
לצד הוידאו עומדת מיטת מתכת ומעליה מאוורר מונמך. המיטה מזמינה שכיבה, אך מונעת את אפשרות הקימה. אין כאן מחסום הנראה לעין, רק סידור של דממה.
זיכרון הגוף בעבודותיה של זועבי נלקח עד לקצה גבול היכולת ואז נאסף חזרה - לא כהקלה, אלא כגורם הכרחי: תנועה כפולה של הרחבה והצטמצמות המשאירה את הגוף בתוך טווח נשלט, שאינו מאפשר חצייה אך גם אינו מעניק רווחה, ומשאיר אותו במצב של התשה מתמשכת. בין הגרביונים הנמתחים לבין הגוף הנדרש להתכווץ, מתגלה עיקרון הנע דרך ויסות מתמיד: פעם מותח עד סף, פעם מצמצם עד שכמעט ואין תזוזה. הגוף אינו נשבר - לא מפני שהוא חזק, אלא מפני שהוא מוחזק. הוא אינו קורס, אלא נותר לכוד בתוך מחזוריות שאין לה סוף שבה ההישרדות עצמה נעשית צורת המשמעת.
לחץ פיזי מתון מכוון להימצאותו של הגוף באזור ביניים - לא חופשי ולא מוכרע. אם בסצנת הפתיחה של לפקח ולהעניש מתאר פוקו את הגוף הנתון לאלימות הפומבית באמצעות קריאה של תחנון-גוף המבקש שיחוסו עליו, אצל זועבי מתרחש היפוך שקט: הענישה הסמויה הופכת לגלויה עם הצגתה דרך אובייקטים דוממים, מיצבים ו-וידאו. היא חושפת את הגוף המאוים לחלל הגלריה ובכך מנכיחה שימוש באופני כוח בלתי נראים. האלימות בתערוכה מתרחשת בממד הטקסי שלה, כנרמול מתמשך של מצבי גבול בהם הגוף מוחזק בידיעה שהפגיעה אפשרית אך נדחית, כל פעם במעט. כך היא אינה מופיעה ולמעשה היא צל, עננה המרחפת מעל חלל התערוכה.
לפתע שמעתי את אותם הקולות שזועבי זימנה בשלט הניאון האדום של אימאל׳ה, עבודתה של האמנית שלי פדרמן, הנמצאת בקיר החיצוני של הבניין הסמוך, מתערבבת באמירה השקטה -
"אלי, רחם עליי".
