אירית חמו וחניתה אילן זוכות פרס רפפורט לאמנות לשנת 2026
בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים מברכת את זוכות פרס רפפורט לאמנות לשנת 2026: אירית חמו וחניתה אילן.
אירית חמו, מרצה במחלקה לאמנות היא זוכת פרס רפפורט לאמנית בכירה לשנת 2026. חמו הציגה תערוכות יחיד רבות ביניהן במוזיאון הרצליה וסדנאות האמנים תל אביב, והשתתפה בתערוכות קבוצתיות בישראל ובעולם. בנוסף, חמו זכתה בפרסים ובמענקים מגוונים במהלך הקריירה. עבודותיה נמצאות באוספים רבים במוזיאונים בארץ ובעולם.
מנימוקי הועדה השופטת: ״לאורך שלושה עשורים יצרה חמו גוף עבודה מרשים, כשהיא נעה בין רישום, פיסול, קולאז׳ ומיצב. המשותף לכלל יצירתה הוא בחירה עקרונית לפעול באמצעות מנגנונים של מקריות, כאוס ואי־שליטה, ושימוש בחומרים שוליים, מתכלים ויומיומיים, המטילים ספק במושגי קביעות, יציבות והיררכיה חומרית.
עולם הדימויים של חמו מתייחס אל ושואב מארכיאולוגיה, מיצירות מרכזיות באמנות המאה ה־20 בעיקר של מינימליזם ואמנות מופשטת, וכן מהאמנות הציבורית בישראל של שנות ה־50 (דוגמת ציורי הקיר בקיבוצים) – מסורת שנשאה חזון קולקטיבי, אידיאולוגי של בנייה, שייכות והתגבשות לאומית. דרכם היא בוחנת באופן ביקורתי ואוהב את האמנות הישראלית שהתפתחה בתווך שבין המקומי והקדום לבין השאיפה להיות חלק מ״הפרויקט המודרניסטי. בתוך כך בולטות במיוחד סדרת רישומים גדולי ממדים עם נייר קופי כחול, שיצרה בראשית שנות האלפיים, ברגע שבו נייר הקופי איבד מנחיצותו וסדרת רישומי אבק, אשר ביצירתה הוא אינו רק חומר עבודה, אלא גם סמל טעון: חומר זמני, שברירי ומשתנה, החושף את המציאות כהרכבה של אינספור חלקיקים בלתי יציבים. באמצעות חומרים אלה מערערת חמו על רעיון היצירה האמנותית כישות קבועה ונצחית, ומדגישה את פגיעותם של חזונות הרואיים״.
חניתה אילן, בוגרת המחלקה לאמנות ותכנית התואר השני באמנויות בבצלאל, היא זוכת פרס רפפורט לאמנית מבטיחה לשנת 2026. הפרס מוענק מדי שנה לשני אמנים – אמן.ית בכיר.ה ואמן.ית מבטיח.ה – המתגוררים ופועלים בישראל. אילן נולדה בניו יורק, חיה ויוצרת בירושלים. היא יוצרת מיצבי ציור גדולי מימדים וזכתה בפרסים ובמענקים, בניהם מענק קרן פלומאס, פרס לעידוד היצירה ומענק לאמנים עצמאיים ממשרד התרבות והספורט ומענק קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות תל אביב.
מנימוקי הועדה השופטת: ״עבודתה של אילן מתמקדת במיצבי ציור גדולי ממדים בהם היא מציירת על יריעות בד ארוכות הנתמכות במבנים פיסוליים מעץ, כך שהציור שלה מתקיים כיחידה תלת-ממדית, הנעה בין פיסול ואדריכלות. הבדים של אילן, המצוירים משני צדדיהם, מופיעים כסוג של מגילה, טקסט הנקרא ונחווה ברצף, שמקורה בכתבי קודש קדומים ובסדר התפילה בבית הכנסת.
אילן אינה רק בולטת באיכויות הציוריות הייחודיות ובשאפתנות מיצביה, כי אם גם בעולם הדימויים שלה השואב ממיתוסים, ארכיטיפים ומקורות יהודיים. היא מרבה לעסוק בתנועה שבין גילוי וכיסוי, נוכחות והיעלמות ובאמצעות מחיקה, מריחה וניגוב. היא יוצרת משטחים מרובדים, שבהם דימויים בהם נופים, תשמישי קדושה, חורבות ומלאכים מפציעים ונמוגים. אלו מטעינים את פעולת הציור במשמעות מטאפיזית ובכוח אמוּני ואמנותי״.
