צלב הקרס – בין התנגדות גלויה לתמיכה סמויה

בשנת 2005 צולם הנסיך הארי מוויילס במסיבת תחפושות, כשהוא לובש מדים נאציים ועונד לשרוולו תג עם צלב קרס. התדהמה והזעם היו עצומים. הנסיך הסורר ננזף וכמובן התנצל, כשהוא טוען ש״זו היתה בחירה טפשית״. אין טעם וצורך להכביר מילים על צלב הקרס – לא על הסווסטיקה (Swastika) בדתות המזרח (ובעיקר בהינדואיזם, שם הוא שימש כסמלה של סוריה, אלת השמש, וכסימן של מזל, שפע והצלחה), לא על הניכוס של הסמל האסייתי עתיק היומין על-ידי הנאצים, ואף לא על הופעתו החוזרת ונשנית באתרים ארכיאולוגיים בארץ ישראל, ובכלל זה בפסיפסי הרצפה בבתי הכנסת הקדומים בעין גדי, קצרין וגמלא. מאז שגרמניה הובסה, השבוע לפני שבעים ושבע שנים, נאסר השימוש בצלב הקרס, כמו גם בסמלים נאציים אחרים, וזאת כחלק מיוזמת ה״דה-נאציפיקציה״. דווקא בשל כך, מעניין לראות את השימוש שנעשה בו מתוך מודעות להקשריו הנאציים (בניגוד לשימוש שנעשה בסווסטיקה בגרסתה המקורית ומתוך נאמנות למשמעויותיה המקוריות).

נכון להיום ובהכללה, ניתן להבחין בשני אופנים שונים של שימוש באלמנט הצורני של צלב הקרס: אלו שמשתמשים בו בצורתו המפורשת, כדי לצאת נגד מה שהוא מייצג, אל מול אלו שמשתמשים בו בצורה מרומזת, מתוך בקשה להעמיד מסר שיש לו זיקה ברורה לרעיונות שאותם ייצגה בגאון המפלגה הנאציונל-סוציאליסטית. בשני המקרים אין מדובר ב״בחירה טפשית״, אם לאמץ את ההסבר שהעניק הנסיך הבריטי לשימוש שעשה בסמל האמור.

על הקבוצה הראשונה נמנית, למשל, כרזה משנת 2006 הקוראת להימנעות מכל סוג של גזענות במשחקי כדורגל. הסמל המזוהה עם המפלגה ההיא הפך, תחת ידיו של מעצב במשרד הפרסום CLM/BBDO בפריז, לסמל של גזענות באשר היא. אין לצופה כל צורך בדימוי השלם כדי לזהות את משמעותו של הדגם הגיאומטרי שקצותיו נקצצו, אבל הוא חי ובועט.

עצרו את הגזענות מהשתלטות על הכדורגל

בפברואר 2017 פרסם האמן האמריקני מייק מיטצ׳ל (Mike Mitchell) כרזה הקוראת להתנגדות לדונאלד טראמפ, שזה עתה התיישב על כס הנשיאות. הוא נטל את המספר 45 (המציין את העובדה שטראמפ היה נשיאה ה-45 של ארצות הברית) והיטה אותו (אגב, ב-45 מעלות). את שתי הספרות שהוצמדו זו לזו הוא תחם בעיגול אדום שאותו חוצה קו אדום אלכסוני המאזכר תמרורי איסור ואזהרה. השימוש בצבעי השחור-לבן-אדום מחזק, כמובן, את הדמיון לדגל המפלגה הנאצית. הכרזה, שבשלב הראשון לא זכתה לתשומת לב מיוחדת, הפכה לוויראלית בעקבות אירועי עצרת ״איחוד הימין״ (Unite the Right), שנערכה באוגוסט של אותה שנה בשארלוטסוויל (וירג׳יניה). טראמפ לא גינה (בוודאי שלא באופן מיידי וחד-משמעי) את ארגוני ״עליונות לבנה״ שהיו אחראים לעצרת. תוך זמן קצר אומצה הכרזה על-ידי מוחים למיניהם והחלה לעטר מוצרי צריכה, החל בספלים ובמחברות וכלה בחולצות.

כרזה אנטי טראמפ, מייק מיטצ׳ל, 2017

בשנת 2015 עיצב נומה בר (Noma Bar) את שער מגזין הספרות של הגארדיאן הבריטי. כדרכו, הוא אימץ את עקרון הדימוי-רקע הגשטאלטי (Gestalt) ויצר צורה שבקריאה אחת שלה חושפת צלב קרס לבן ובקריאה חלופית חושפת ארבעה עטים נובעים בצבע אדום. במרכז הקומופוזיציה מופיע הכיתוב ״מדוע אנחנו אובססיביים ביחס לנאצים״, תוך ציון שמו של ריצארד אוונס, שחיבר את הספר ״The Third Reich in History and Memory״. האותיות השחורות אינן מותירות מקום לספק – ביחד עם הלבן והאדום – שלושת הצבעים מהווים איזכור ישיר ומפורש לדגלה של המפלגה הנציונל-סוציאליסטית.

שער מגזין הספרות של הגרדיאן, נומה בר, 2015.

השימוש המרומז, אך המאוד ברור ומכוון, שעשה בר בצלב הקרס מעניין בהקשר זה אל מול פרקטיקה דומה אך מוכחשת. לאורך השנים הקפידו לא מעט מפלגות ימין קיצוני באירופה ובצפון אמריקה לעצב את הלוגו שלהן באופן המאזכר צלב קרס, אבל פעם אחר פעם מיהרו פרנסיהן לטעון שהם ממש לא התכוונו לכך. אמנם הם שונאי זרים, מטיפים לעליונות הגזע הלבן, תומכים בעמדות (ניאו) נאציות ו(ניאו) פשיסטיות וכו׳, אבל מה להן ולמפלגה ההיא? כזה היה, למשל, הלוגו של מפלגת הימין הקיצוני ״החזית הלאומית״ (Fronte Nazionale), שהתנוסס על דופן תחנת אוטובוס בעיר לקו (Lecco) בצפון איטליה במחצית השנייה של שנות התשעים של המאה העשרים. למרות שעל פניו מדובר בבחירה מתבקשת והגיונית באותיות הפותחות את שתי המילים המרכיבות את שם המפלגה – F ו-N, שהוצמדו זו לזו, קשה יהיה לראות בבחירה מהלך תמים. קשה גם, שלא לומר בלתי אפשרי, להתעלם מן הזיקה בין שמותיהן של שתי המפלגות: Fronte Nazionale, מזה, ו-Nationalsozialismus, מזה. גם ההמרה של הצבע השחור בכחול כהה אינה תמימה – היא מבקשת לברוח מהקישור, אבל לא באמת. לסיבור האוזן, בבחירות שהתקיימו בשנת 2004 חבְרה המפלגה לאלסנדרה מוסוליני, הנכדה של.

כרזת המפלגה האיטלקית ״החזית לאומית״.

ד״ר נעמי מאירי-דן
מרצה במחלקה לתרבות חזותית וחומרית