גם האגרוף היה פעם יד פתוחה ואצבעות – על אגרופים מונפים כביטוי מחאה

זכרו והזכירו לפרי שנשר
את העלים ואת הענף,
הזכירו לקוצים הקשים
שהיו רכים וירוקים באביב,
ואל תשכחו שגם האגרוף
היה פעם כף יד פתוחה ואצבעות

(יהודה עמיחי, חוליקת – השיר השלישי על דיקי)

למן ימיה הראשונים של המחאה נגד הרפורמה המשפטית נראות ברחבי המדינה הרבה מאוד זרועות מונפות אל-על, דגל ישראל אחוז בכפן, הנדמית על כורחה לאגרוף קפוץ. אגרופים אמיתיים למעשה אינם נראים בהפגנות המחאה. לעומת זאת, במהלך השבועות האחרונים ניתן להבחין ביותר ויותר דימויים של אגרופים, בין שהם מעטרים כרזות באמצעות רישום גרפי פשוט ובין שהם נישאים על-ידי המפגינים כאגרופים "של ממש" (לעתים גם בתלת-מימד). אפשר שלציבור הישראלי יש בעיה עם זרוע זקורה במחות הצדעה. ואולי נוכל לדבר כאן על סוג של הרחקת העדות – לא האגרוף עצמו, אלא ייצוג שלו, שהוא בה-בעת של מי שאוחז/ת בו ושל כולם/ן.

אין ספק, שהאגרוף הוא סימן וסמל אפקטיבי מאוד. סימן (או אייקון) – מן הבחינה הזו שהוא נהיר ברמה האינטואיטבית ומדבר את הדבר עצמו – את הכעס, האגרסיה, הכוח והנחישות. סמל – מן הבחינה הזו שהוא נוכס ברגעים שונים ובמקומות שונים כדי לשדר איזשהו מסר ספציפי שהבנתנו אותו מחייבת היכרות עם השיח, עם ההקשרים שבהם הופץ ועם מרכיבים חזותיים נוספים שחברו אליו, ושנוגע במתח בין זעם לסולידריות, בין דיכוי למרד, בין התנגדות לעמידות, בין יאוש לתקווה, בין נכונות (ואולי אף ששון) אלי קרב לבין האימה הגדולה מן המלחמה/מאבק ומהשלכותיהם. ושוב, צריך להבחין בין הנפה פיזית שמניפים/ות המפגינים/ות את אגרופם/ן שלהם/ן לבין הדימוי הגנרי של האגרוף.

ציור השמן של אונורה דומייה (Honoré Daumier) ההתקוממות (1848) מהווה דוגמא מוקדמת להצגה של מפגין חדור להט המניף את ידו הימנית קפוצת האגרוף, תוך שהוא ועמיתיו צועקים דבר-מה. הקבוצה, שלה חברו גברים, נשים וילדים מכל שדרות החברה, נעה בכיוון אחד וברור שהמטרה היא משותפת. הציור מתעד את אירועי מהפיכות פברואר ויולי 1848, שהובילו בסופו של דבר להפלת המונרכיה של לואי פיליפ ולכינונה של הרפובליקה הצרפתית השנייה.

שורשיהם של מחוות ההצדעה באגרוף (fist salute) ושל דימוי האגרוף (fist logo) אינם נהירים לאשורם. ניתן למצוא אותם כמובן בברית-המועצות הקומוניסטית, שם תיפקדו המחווה והדימוי כסמל של פועלי העולם כולו ושל הנכונות להילחם עד כלות עבור האינטרנציונל. לימים הם שימשו את מי שנאבקו בפאשיזם, ובמיוחד את הכוחות הרפובליקניים במלחמת האזרחים בספרד (1939-1936). מאז, הם זכו לשימוש נרחב. לדוגמא נוכל להביא את  הכרזה הזו, אחת מני רבות שנוצרו והופצו על-ידי המעצבים של Atalier Populaire בימי השיא של מחאת הסטודנטים בפריז של מאי 1968. "המאבק ממשיך" אומרת הכרזה, והקישור למאבק הקומוניסטי, בפרט, ולמאבקים בעלי ניחוח חברתי (סוציאליסטי, עם גרשיים ובלעדיהם), בכלל, הוא ברור – החל בצבע האדום וכלה בדימוי האיקוני של מפעלי תעשיה.

נכון שלעתים קרובות האגרוף המונף מזוהה עם תנועות שמאל ועם קבוצות מיעוט, אבל. והאבל חשוב וכפול: ראשית, מוכרות תנועות ימין (חלקן פאשיסטיות בעליל) שעושות בו שימוש. שנית, השמאל, מעצם טיבו, הוא מושג רחב וגמיש החובק בתוכו לצורך הדיון כאן ערכים של מרי אזרחי, התקוממות נגד שלטון דיקטוטרי מדכא, מחאה אנטי מלחמתית ומסרים של שוויון, צדק חברתי, גזעי ומגדרי. די אם נזכיר בהקשר הראשון את סמלה של תנועת כ"ך – כהנא חי (המורכב מאגרוף הנתון במגן דויד), ובהקשר השני את סמלה של התנועה הפמיניסטית (המורכב מאגרוף הנתון בסמלה של ונוס). אי אפשר להתעלם מהאגרוף השחור, הידוע גם כ"אגרוף הכוח השחור" (Black Power Fist), המזוהה עם לאומיות שחורה וגאווה וסולידריות שחורים ושהפך לפופולרי בימי מחאות ה-BLM.

אם נחזור לציור של דומייה, לא נוכל להתעלם מהעובדה שחומות האבן סוגרות על המוחים והמוחות והצל שהן מטילות עליהם/ן הוא כבד, אבל פיסת שמיים תכלכלה-ורדרדה מבצבצת מעל.

(תודה לד"ר טל פרנקל-אלרואי ולד"ר ליאת סבין בן-שושן על השיחות על הנושא).

ד"ר נעמי מאירי-דן
מרצה במחלקה לתרבות חזותית וחומרית

קראו עוד במגזין המחלקה >>