מ-Mug-Shots ל-Mugs – על תמונות מעצר שהיו לאיקוניות

אינספור מלים הספיקו כבר להיכתב ולהיאמר בכל ערוצי התקשורת האפשריים, בארץ ובעולם, על אודות תמונת המעצר של דונאלד טראמפ, לאחר שהתייצב בבית הכלא של מחוז פולטון (Fulton County) באטלנטה (ג'ורג'יה) ביום חמישי, ה-24 אוגוסט 2023. אין ספק, שמי שעתיד לעמוד לדין בגין ניסיון להטות את תוצאות הבחירות במדינה בשנת 2020, ביים להפליא את העיתוי, את הבעת הפנים, ובעיקר את מה שיעשה עם התצלום בהמשך. לאחר ששילם ערבות בגובה 200 אלף דולר ושוחרר, הוא מיהר לפרסם את תמונת המעצר בחשבון שלו ברשת החברתית X (לשעבר טוויטר) וכתב: "התערבות בבחירות. לעולם אל תיכנעו". למותר לציין, שהתמונה הייתה לוויראלית.

תמונת מעצר (mug-shot) היא תצלום משטרתי של אדם לאחר שנעצר בגין פשע (או חשד לפשע). תפקידו של התצלום לסייע בזיהוי על-ידי החוקרים, הקורבנות והציבור הרחב. תיעוד צילומי של פושעים החל בשנות הארבעים של המאה ה-19, אבל רק בשנת 1888 קבע קצין משטרה צרפתי בשם אלפונס ברטיון (Alphonse Bertillon)  את הסטנדרטים שמשמשים עד היום, ככל שהדבר נוגע בהצבה של שני תצלומים (מן החזית ובצדודית), בחיתוך מתחת לכתפיים, בתאורה וברקע הניטרלי.

אין כוונתו של טקסט זה לדון בגלגוליהן של תמונות מעצר ובשימושים השונים שנעשים בהן. בחלק ניכר מן הטקסטים שהוקדשו לאירוע של טראמפ הופיעה רשימה מפוארת של תמונות מעצר של ידוענים. אוסף מלבב של תמונות והסברים קצרים על האדם ועל סיבת המעצר ניתן למצוא באתר The 50 Best Celebrity Magshots, Hot and Famous Mugshots (of all time). די אם נזכיר בהקשר זה מנהיגים ופעילים פוליטיים דוגמת לנין (1895), סטאלין (1911), מוסוליני (1895) ומרטין לותר קינג (1956, 1963), פושעים ואנשי מאפיה דוגמת אל קאפונה (1930) ופאבלו אסקובר (1977), ואינספור זמרים ושחקנים דוגמת פרנק סינטרה (1938), מיק ג'אגר (1967), דייויד בואי (1976) וג'סטין ביבר (2014). רשימה חלקית ביותר. לאלביס פרסלי ולג'יין פונדה נגיע בהמשך.

מסתבר, שהביקוש לתמונות מעצר חורג מזמן מעבר לצרכים משטריים-משפטיים. באתרים לממכר פוסטרים קיים היצע מרשים של תמונות מעצר. "בנה את גלריית הדפסי המאג-שוט שלך מתוך האוסף שלנו", מכריז אתר pimlico prints. תמורת שלושים שקלים ניתן לרכוש בו (בין היתר) את הכרזות הבאות, לצד כרזות של קלוד מונה, ציפורים ופרסומות ישנות. אין ספק, שהפרסום החוזר ונשנה של חלק מתמונות המעצרומכירתן לכל דורש הכניס אותן להיכל התהילה של מה שניתן לכנות "דימויים איקוניים".

ובחזרה לתמונת המעצר של טראמפ. עציר PO1135809 הקפיד לשמור על המקטורן, החולצה והעניבה בצבעי הדגל האמריקני ולעטות על פניו את המראה הכל-כך מוכר של השור הזועם. כבר בטקסטים הראשונים שנכתבו על אודות התמונה התייחסו אליה כאל "תצלום היסטורי, אלמותי ואיקוני" (דה מרקר). בכתבה שהתפרסמה בעיתון הארץ ביום שלמחרת, כתבה אופיר חובב: "התמונה הזו הפכה אייקונית עוד לפני שנשמע הקליק של תריס המצלמה. רגע היסטורי שנצרב עמוק בתודעה הכלל-עולמית". בנו של טראמפ, שהיה שותף להתלהבות המשפחתית מהתצלום, קבע שאביו בדרך לספק את "התמונה האיקונית ביותר בהיסטוריה הפוליטית של ארה"ב".

הבעיה עם הקביעות הללו מקורה בכך שאף יצירה לא נולדה איקונית (קאנונית או קלאסית). כשם שתמונת המונה ליזה לא נולדה "פרה קדושה", אלא הפכה לכזו בנסיבות מסוימות (שקשורות בין היתר בגניבתה בראשית המאה העשרים) וכשם שלידת ונוס של בוטיצ'לי זכתה למעמדה המיתי רק במאה ה-19, כך גם המאג-שוטס שנחשבים כיום לאיקוניים עברו כברת דרך עד שהפכו לכאלו וזכו במעמד הרם. ככלל, גורמים מתווכים, החל במוזיאונים וכלה ברשתות החברתיות, אחראים למהלך. בהקשר שלנו מעניינים, לדעתי, הם אותם מקרים שבהם שימשו תמונות מעצר בסיס ליצירה חדשה. מן הבחינה הזו, הכרזות שדובר עליהן קודם, מהוות שלב ראשון בתהליך מרתק, שרק לימים ניתן באמת להגדירו כ"היסטורי, אלמותי ואיקוני".

אולי המפורסם והשנוי במחלוקת בקרב תמונות המעצר שזכו לעיבוד הוא זה של מיירה הינדלי (Myra Hindley), רוצחת ילדים בריטית, שנעצרה בשנת 1965 ביחד עם בן זוגה ושותפה למעשים. בשנת 1995 יצר מרקוס הארווי (Marcus Harvey) דיוקן אדיר מימדים שלה, המבוסס על תמונת המעצר ועשוי משילוב של הטבעות כפות ידיים של ילדים. בשנת 1997 הוצגה היצירה בתערוכה "סנצסציה" (Sensassion) של קבוצת האמנים הבריטיים הצעירים (Young Britush Artists) מאוסף סאצ'י (Saatchi), שהתקיימה באקדמיה המלכותית לאמנות (Royal Academy of Art) בלונדון. והסנסציה אכן היתה עצומה. בין היתר, הואשמה האקדמיה המלכותית ב"ניצול חולני של ילדים מתים". ביצים ודיו נשפכו על התמונה, שהוסרה באורח זמני, עברה שיקום, הושמה מאחורי פרספקס וזכתה לאבטחה צמודה של שומרים. התצלום של מיירה הופיע שוב ושוב בעיתונות הבריטית במשך שנים לאחר הרשעתה, והארווי דיבר על "כוחו האיקוני, שהוא תולדה של שנות שכפול אובססיבי". לימים, הפכה יצירתו שלו לאיקונית, והיא מוזכרת תכופות בכפיפה אחת עם יצירות "מחללות קודש" דוגמת Piss Christ של אנדרס סראנו (Andres Serrano).

המקרה שבו מתגלגל תמונת מעצר ליצירת אמנות הוא נדיר, אבל רבים למדי הם המקרים שבהם שולבו תמונות מעצר של ידוענים במוצרי צריכה. בשנת 1970 נעצרה ג'ין פונדה אחרי שתקפה שוטר שניסה לעצור אותה בגין כמות אדירה של כדורים שנמצאו בתיק שלה ובהאשמה (שהופרכה) שהיא עסקה בהברחת סמים. מעבר לכך שניתן לרכוש את תמונת המעצר באתר האמור למכירת כרזות, למן 2017 היא מוטבעת, לבקשתה של פונדה עצמה, על גבי חולצות טי, ספלי קפה (mugs) ושאר מוצרי צריכה. מדובר במי שהשכילה להבין שיש בכוחה של התמונה, שכוללת (נוסף על מספר האסיר) אגרוף מונף ותסרוקת פוני חצופה, לתמוך במסרים שאותם היא מבקשת להעביר גם שנים לאחר שנודעה בזכות מאבקה העיקש נגד המעורבות האמריקנית בווייטנאם ושנוגעים בשלל עניינים החל בפמיניזם וכלה באיכות הסביבה. כלומר, התצלום התיעודי, שנועד לצרכים משטרתיים, היה לאיקוני והפך לסמל של העצמה נשית ומלחמה למען ערכים נעלים. ולא, הוא לא נולד ככזה. אגב, גם את תמונות המעצר של אלביס ניתן למצוא על גבי שלל מוצרי צריכה, ובהם ספלי קפה.

מסתבר, שלמרות שאי אפשר להגדיר אירוע כ"היסטורי" ברגע התרחשותו, בדיוק כפי שאי אפשר להכתיר יצירה כ"איקונית" ברגע יצירתה, תמונת המעצר של טראמפ הפכה להיסטורית ולאיקונית סמוך מאוד לרגע פרסומה. כאמור, שעתיים (!!!) אחרי המעצר העלה טראמפ את התצלום לרשתות החברתיות והוסיף קישור לאתר הקמפיין שלו, שגם בו הופיעה כמובן תמונת המעצר, לצד בקשת תרומות. במקביל, הפציעו חולצות טי, ספלי קפה ומדבקות הנושאים את דיוקנו ו/או את הכיתוב "לעולם אל תיכנעו". יומיים לאחר מכן, נמסר מטעם אנשיו ש"אלפי מוצרים שנושאים את התמונה נמכרו והיא הספיקה להניב 7.1 מליון דולר ב-48 שעות".  

ההבדלים בין מה שאנחנו רואים עכשיו לבין חולצות ג'יין פונדה או ספלי אלביס מרתקים דווקא בשל הדמיון. ראשית, מדובר בעציר עצמו שהבין את האופציות התודעתיות והמסחריות הגלומות בהפיכת התצלום לסרט נע של מוצרי צריכה (מה שנכון גם לפונדה). שנית, למיידיות הוויראלית יש תפקיד מהותי בהפיכת דימוי – כל דימוי – ל"היסטורי ולאיקוני". טראמפ ויתר, במודע ובמוצהר, על מימד התיווך ועל מבחן הזמן.
"אנחנו רוצים לשים את התמונה על חולצות. זה יופץ ברחבי העולם, זה יהיה יותר פופולרי מהמונה ליזה", אמרה לורה לומר, רפובליקנית צעירה שרצה לקונגרס. למונה ליזה לקח די הרבה שנים עד שהפכה ל"פרה קדושה". ואז נשחטה. מעניין מתי ישימו גם לתצלום הזה שפם וזקן וכיתוב LHOOQ ("חם לה בתחת").

אי-אפשר שלא לחשוב בהקשר לפעולתם האמיצה של הוגיו ומנהיגיו של פרויקט האגרופים על יצירתו של דוד טרטקובר (1998, 2008), שבנויה על טהרת אותו קטע ממגילת העצמאות המוקדש לעקרונותיה של המדינה החדשה ומצהיר על כוונותיה. על חלק נכבד מן המלים העביר המעצב קו אדום גס ובוטה. אלו המלים שהמדינה בת החמישים/ששים ניערה, לדעתו, חוצנה מהן. מרתק לגלות שאלו בדיוק אותן מלים שבהן בחרו הוגי המחאה הנוכחית ושמככבות בשלושים וארבע הכרזות, הפעם לצד דימוי חזותי.

מעבר להבדל הצורני (ובהינתן שגם פעולת המחיקה היא פעולה חזותית), יש לתת את הדעת על שני הבדלים מהותיים בין מה שעשה טרטקובר לפני עשרים וחמש שנים (בגרסת המקור) וחמש-עשרה שנים (בגרסה המאוחרת) לבין הכרזות העכשוויות. ההבדל הראשון טמון בכך שטרטקובר הסתפק בזעקה על הפער הבלתי נתפס וקורע הלב בין המובטח לבין הקיים (או בין החלום לשברו), בעוד שהכרזות הנוכחיות מבטאות במודע ובמוצהר נכונות לפעולה. ומכאן נגזר ההבדל הבא. לצד האכזבה והייאוש שאותם ביטא טרטקובר, נוכל למצוא בחלק מן הכרזות העכשוויות שילוב בין נחישות לבין קורטוב של אופטימיות. האגרוף הופך לפרח, או אוחז פרח. הצבעוניות העליזה של דגל הגאווה די בה כדי להזכיר שגם אם הכל נראה כרגע שחור, יש על מה להילחם. וגם, ובעיקר, שאנחנו ביחד. למרות השוני. בגלל השוני. האגרוף הוא בעל עשר אצבעות.

ואם נחזור לאטלייה פופולייר ולכרזת האגרוף שלהם, הרי שגם כאן ועכשיו, המאבק ממשיך.

ד"ר נעמי מאירי-דן,
מרצה במחלקה לתרבות חזותית וחומרית

קראו עוד במגזין המחלקה >>