מעבר לאלתוסר: מהסבה פוליטית להסבה אסתטית

אדם הולך לתומו ברחוב. לפתע הוא שומע את הקריאה "הי, אתה", שמשמיע שוטר שמוצב בסמוך. הפילוסוף הצרפתי לואי אַלתוּסֶר, שעסק במחקר של האידיאולוגיה, סבור שבתשעה מעשרת המקרים ההולך התמים יסב את ראשו – מתוך הנחה לגמרי לא-מבוססת – שהקריאה ממוענת דווקא אליו. רגע הסבת הראש הוא רגע מכונן, בהיותו כרוך בהסבת העצמיות. מדובר אפוא במונח דו-משמעי של הסבת הראש והסבה פנימית גם יחד: ההסבה (אינטרפלציה) מתמצה בהפיכת האדם מ"אינדיווידואל", קרי, מי שאינו סר למרות החוק, ל"סובייקט", קרי, לאזרח שומר חוק כמי שמציית לו בבלי דעת. יתרה מכך, זהו גם רגע של הזדהות, וזאת בשני מובנים לפחות: ראשית, הסובייקט מזדהה עם החוק וציוויו. שנית, הסובייקט רוכש בתוך כך את זהותו כאזרח שומר חוק.

ההסבה בהקשרה הפוליטי היא הדבק שמחזיק יחדיו את האזרחים, כמי שנאמנים לחוק וכמי שרוכשים אגב כך את זהותם. המדינה, טוען אלתוסר, משמרת את כוחה באמצעות מנגנונים מדינתיים כמו הצבא, מערכת החינוך ומערכת הבריאות, שמפיצים הסבות ובכך שומרים מפני סטיית האזרחים מתלם הציות לחוק. ההסבה הציונית פר-אקסלנס היא הצפירה ביום הזיכרון, שמבחינה בין האזרחים שומרי האמונים למדינה (העוצרים מלכת), למי שאינם כאלו (הממשיכים ללכת). על כך ניתן גם להוסיף את ההסבות שהפיצה מערכת הבריאות בתקופת הקורונה, על אלו שצייתו להן ואלו שסירבו לכך בתוקף. אלתוסר מרחיב את מושג ההסבה גם להקשר התיאולוגי. כך הוא קורא את סצנת הסנה הבוער (שמות, ג'): לאחר שמשה מזדהה לפני האל ("הִנֵּנִי"), האל מזהה את עצמו כסובייקט אבסולוטי, כמי שאינו ניתן להיקבע בידי איש זולתו ("אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה"), ואת משה הוא מזהה כמי שעליו למלא בנאמנות את ציוויו. בכך משה מזהה את עצמו כסובייקט שהוסב אל האל כעבדו.

ניתן ללכת מעבר לאלתוסר ולהסב את ההסבה להקשר האסתטי. השאלה היא האם תפקיד האמנות מתמצה בעירור הנאה, כפי שסבור עמנואל קאנט, או בביטוי עצמי, כפי שנסבר ברומנטיקה, או שמא תפקידה משמעותי בהרבה: לחולל בצופיה שינוי מהותי, בדומה לשינוי שמחוללת קריאת השוטר בהולך ברחוב. דבר מעין זה מתרחש בשירו של ריינר-מריה רילקה "טורסו קדום של אפולו". מדובר בשיר הנסב על אובייקט, במקרה זה אובייקט אסתטי – פסל אפולו שמוצג בלובר.

תמונה

אומן לא־ידוע, פסל טורסו של גבר (נמצא במילטוס), 480–470 לפני הספירה, מוזאון הלובר, פריז, צילום: דניאל לבה / קרין דמברוזיס

במעין היפוך תפקידים – שבו הפסל מסתכל בצופה – הפסל נעדר הראש מציף את הצופה במבטו הרואה כל, ונחתם בשורה האלמותית: "חייב אתה לשנות את חייך". ההסבה האסתטית שמחולל הפסל בצופה כרוכה בציווי שלא ללכת שולל אחרי עדריות ההמון, אלא לשוב לעצמו ולעצמיותו. לחוויה האסתטית נלווה אפוא ממד אתי של הקריאה לאדם לחזור אל עצמו. תפקיד האמנות מתברר, מבעד למונח 'הסבה', כמשמעותי בהרבה מעירור הנאה או מהבעה עצמית. בכוח האמנות לקרוא לצופיה להיות נאמנים לעצמם. הקריאה שמתרחשת בהסבה האסתטית נתונה אפוא ביחס הפוך לזו שמתרחשת בהסבה הפוליטית: הקריאה שבהסבה הפוליטית היא אינקלוסיבית, בהכלילה את האזרח בקהילת שומרי החוק; בעוד הקריאה שבהסבה האסתטית היא אקסלוסיבית, בהחריגה את הצופה מההמון. כאן עולה השאלה מה על האמנות לעשות בימים אלו: האם עליה לשתוק בשעה שהטילים עפים מכל עבר, או שמא עליה לעשות בדיוק את ההפך: להשמיע את קולה ברמה, ובכך לסייע בהשבת הקול הייחודי של כל אחד ואחת מאתנו, שלעתים נדמה שאבד בקול ההמון.

כתב: פרופ' דרור פימנטל
מרצה במחלקה לתרבות חזותית וחומרית

קראו עוד במגזין המחלקה >>