אם הדברים שמשמשים אותנו יום-יום הוכנו באמנותיות (ולא במקרה ולא בגחמה), אזי לא יהיה לנו מה להסתיר.

ברונו מונארי, עיצוב כאמנות

המנגישד הינה מערכת המציעה אלטרנטיבה לאופן בו מוצגות תוצאות בדיקות לגילוי מוקדם לסרטן שד כיום (אולטראסאונד, MRI, ממוגרפיה). הנבדקת חושפת את גופה אל הצוות הרפואי והמכונות ובתמורה יועבר לה, כשבוע לאחר מכן, טופס תוצאות הכולל אסופת מילים ומשפטים אבחנתיים שאין לה דרך להבין. המערכת המוצעת נועדה להנגיש את תוצאות הבדיקות ולאפשר לנבדקות להחזיר לעצמן ידע רפואי אישי, ובכך מגשרת על הפער הגדול בתקשורת, המילולית והחזותית, בין הצוות הרפואי לבין הנבדקות. השאיפה היא לאפשר לנבדקות בחירה לגבי רמת פירוט המידע אותו הן מעוניינות לקבל, למקם אותן כחלק ממעגל מקבלי ההחלטות בנוגע לגוף שלהן, וכן לאפשר להן להתחבר מחדש אל גופן לצד החרדה המתלווה להשתייכות לקבוצת סיכון או לבדיקות רפואיות בכלל.

עבודת המחקר הייתה חלק אינטגרטיבי מפיתוח הפרוייקט ובמהלכה נסקרו מאמרים העוסקים בדימוי גוף נשי, לצד המחשת נתונים, פענוח תצ''אות, דימויים דיגיטלים ועיצוב חווית משתמש/ות.
לצד כל אלו, נערכו ניסויים בחיפוש אחר שפה חזותית עבור דימוי הסריקות עצמן, במסגרתם נוצרו הדפסי ציאנוטייפ של סריקות MRI.

מתוך המחקר התאורטי התגלו גם מושגים חדשים בשיח, אשר הובילו את פיתוח הפרוייקט. מושגים אלו המנסים לתאר את חוויות הנבדקות, החולות והמחלימות. במידה מסוימת, יש בכך הכרה בקשיים הרגשיים המלווים את המחלה, ומתוך כך, בנקודת המבט של המטופלות.

Previvor הוא מושג המתאר א/נשים הנמצאות/ים בסיכון מוגבר לחלות בסרטן ונדרשות/ים בשל כך להיות במעקב רפואי רציף או לעבור פעולות רפואיות מניעתיות. השתייכות לקבוצת הסיכון, מעבר להשלכותיה הרפואיות, מלווה פעמים רבות גם בחרדה המתלווה לבדיקות הדימות ולהמתנה לתוצאותיהן עבור אותן/ם א/נשים, המכונה בשנים האחרונות scanxiety.

השפה החזותית בה משתמש עולם הרפואה מרגישה ככזו שנשארה מאחור, בזמן שבו המידע המתקבל הוא אך ורק עניינים של הרופאות והרופאים, ואינה מתאימה לעידן המידע העכשווי בו כמעט לכל אחת יש גישה לחיפוש מהיר באינטרנט שיניב אלפי תוצאות, בין אם נכונות ורלוונטיות ובין אם לא. המסקנה היא כי הנבדקת אינה שיקול באופן העברת התוצאות – טופס התוצאות מופנה אל הרופא/ה בלבד, בעוד הנבדקת היא זו ש'נערכה' בה הבדיקה.

מתוך כך עוסק הפרוייקט בשאלה כיצד ניתן ליצור הנגשה חזותית ברורה וקוהרנטית עבור נשים הנמצאות במעקב, מתוך כוונה ולהשיב להן את התחושה כי הן חלק ממעגל מקבלי ההחלטות על הגוף שלהן עצמן. מוטיבציה נוספת בהנגשה זו היא לקרב,ולו במעט, את הנשים בחזרה אל הגוף שלהן, שהופך בתוך מסגרת של מעקב למשהו מפחיד או מאיים. מדוע, אם תוצאות הבדיקות מתקבלות בתור נתונים, שלא נחליט באיזה אופן אנחנו רוצות לצרוך את הנתונים האלה?