אורית עריף מציגה את מבּוּשה לתקומה, יצירה אוטוביוגרפית-ממוארית, המספרת בגוף ראשון את סיפור התמודדותה של היוצרת עם טריכוֹטילוֹמניה – הפרעה נפשית המתבטאת בדחף אובססיבי למרוט את שיער הגוף והתנהגויות דומות של פגיעה גופנית עצמית.

העבודה מאורגנת כמִבנה קריאה (סוג של מיצב) המכיל איורים וטקסטים.

בחלקו החיצוני של המבנה מאוירת דמותה של המפלצת המיתולוגית מדוזה גורגונה, הידועה באכזריותה. חלקו הפנימי של המבנה עוסק במבט הסובייקטיבי, האינטימי, על חיים שיש בהם פן "לא תקני". זוהי רפלקסיה, מרחב הפורש באופן שאינו לינארי סיפור הנוגע בהרגשת האחרוּת, הסתרתה והבושה הנלוות אליה, שנות ילדותה והתבגרותה של עריף בחינוך המשותף בקיבוץ ועוד.

פגיעותו של הגוף האנושי, המופיע בעבודה כאוסף קטוע, פגום ומשובש של איברים, משתקפת גם בגולמיות החומרים מהם היא עשויה.

על הבחירה באלמנטים חזותיים מרכזיים בעבודה

• תשעה פרגודים מחוברים זה לזה – הפרגודים, שעל-ידי חיבורם זה לזה בצירים, יוצרים מבנה בעל חלל פנימי, הם היסוד המארגן של העבודה. בחוויית ההתמודדות שלי עם הטריכוטילומניה יש משמעות רבה למה שרואים מבחוץ, למה שקורה בפנים ולמתח בין שתי הזירות. לכן היה חשוב לי לאפשר לצופה ללכת סביב המבנה בעקבות הדימוי המונומנטלי (מדוזה גורגונה התוקפת את עצמה), ולהיכנס אל תוך המבנה, אל חלל אינטימי בתוכו אוסף של דימויים וטקסטים המספרים את הסיפור האישי-נפשי שלי.
• טקסט ואיור – ראשית, זו השפה בה אני יוצרת. שנית, קיים מרכיב חשוב בטריכוטילומניה הנוגע במה שניתן להסביר, לנמק לתמלל באופן רציונלי ובניגוד לכך, במה שמורגש אך בלתי אפשרי לתאר אותו במילים. הטקסטים והאיורים בעבודה מייצגים את הדואליות הזו.
• עבודה ידנית – יצירת הפרויקט המאויר בעבודת יד תוך שימוש בחומרים כמו ניירות, צבע גואש, קרטון ואחרים קשורה באחד הנושאים המרכזיים של הפרויקט: גוף. הפיזיות של החומרים (שכבות הקרטון, קימוטי הנייר, נוזליות הצבע וכד') מייצגת את הגוף אנושי, הגוף שלי. כמוהו גם החומרים הגשמיים יכולים להיות מושא למבט ולחוויה תחושתית מגוונת. ההחלטה לעבוד ללא עזרת תוכנות מחשב, סריקה, הדפסה וכד' מובילה בהכרח ליצירת דימויים שכל אחד מהם הוא חד-פעמי ובעל פוטנציאל פגיעות – טקסט בכתב יד על קרטון שהתקמט, איור "שלא יצא לי טוב" וכד' – גבוה, כמעט ללא אפשרות תיקון. באופן הזה נוצרת אסתטיקה המושתתת על גולמיות, ייחודיות וחוסר מושלמות, כמו הגוף האנושי.

שלושה מושגי מפתח היו מרכזיים בעבודת המחקר ובעבודה המעשית בפרוייקט:
בושה – הקשר שלה למבט חיצוני ואשמה; בזות (לפי הגדרתה של ז'וליה קריסטבה) – על מרחביה ה"לא ראויים" מבחינה פיזית, נפשית והתנהגותית; ומפלצתיות נשית – היותה אמביוולנטית ולימינלית, מקור לכוח ולפגיעות. הקשר שלה למושג הבזות ולמיניות.