אני סוגד לשמש, או נכון יותר - מודה לה.
להשקות את העציצים, לאכול אבטיח, לערוך פיקניק באור השמש, כך אנחנו מודות לשמש. 
דתות נולדות, דתות נזנחות, ורק השמש עודנה.
היא אינה רעיון קונספטואלי, היא כאן - זורחת ושוקעת. הכל סובב סביבה, כשהיא תגווע, אנחנו נגווע. היא ראשית לכל, מקור האלים והאלוהויות. אין עוד מלבדה.

המזבח שלי מזמין חזרה לשורשינו. אל אמונה כי הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר ואין חדש תחת השמש.

מזבח זה מאגד ומחייה אלי שמש קדומים, סוגדי שמש וחפצי שמש מוכרים מתקופות עבר שונות.

מראשית האנושות אנחנו סוגדות אל השמש, המאור הגדול, היא הנותנת אור וחום - מחיה וממיתה. היא נעוצה עמוק בשורשי התרבות שלנו, מציורי המערות ועד שיזוף בהתזה. אין חיים בלעדיה על ארץ. היא מתקיימת באופנים שונים בכלל הדתות, האמונות ותפיסות החיים.

זו הסגידה - או נכון יותר ההודייה - האישית שלי לשמש. אני שוזר חוט ממצרים העתיקה דרך מגילת קהלת ועד הבארוק האירופי ומחבר בין אלפי שנים ותרבויות. הנה הוא מזבח, המחזיר עטרה ליושנה. מאיר את הבוראת, המעניקה חיים על פני הארץ - חמה, שמש, שפש, רע, אפולו, אתון, הליוס, וירוטוטיס, מיתרה, צ׳וקוו, מאלינה, אמטראסו, אינטי, שמות רבים לה.

זהו מהלך רב-כיווני של מחקר הנע בין יצירת מזבח לבין הקמת תערוכה - תנועה בין מחקר ארכיאולוגי ויצירה ספקולטיבית. בעזרת אמצעים סיפוריים, מאומתים, דימיוניים, רוחניים ואיזוטריים. אני שואב השראה מסוגדי השמש שבאו לפניי הקמים-לתחייה באמצעות מזבח זה.

ושקעה שמש; וכל אשר על ארץ, יתום; וכל עין שוקעת; אורה הוא מאיר; נולד ירח; אם כל חי; ואם לא בא, לא בא יום, לא מחר; ושקע וזרח; ושקעה וזרחה… תבוא; תחזור; יום לילה.

מזמור לשמש השוקעת מתוך ״ לוח השקיעה״, אוהד חדד, 2022.