הפינה, היא מיצב אנימציה, המורכב מכמה מסכים ומבוסס על סיטואציות המתרחשות בפינת הרחובות הרצל סלמה בתל-אביב. הרחוב מתאפיין במבנה מוכר ומוקפד: מערכת צירים, כבישים ובניינים. בעבודתי אני מבקשת להישאר כמעט בלי סממנים מערכתיים של הרחוב, ולהתמקד בפעולות האנשים. דרך אנימציה וסאונד אני מייצרת פינת רחוב שיש בה כמה התרחשויות במקביל, בכולן ישנו מאבק כוחות בין באי הרחוב, הם משפיעים ומושפעים זה מזה גם אם אינם מתקשרים באופן ישיר אחד עם השני. הפינה הופכת לצומת המפגיש בין אנשים שונים. שפת הגוף והמחוות החוזרות שלהם הן אלו שמגדירות אותן במרחב הציבורי. יש ימים בהם הליכה סתמית ברחוב מעלה תחושה שבכל רגע הולך לקרות משהו איום ונורא, אבל כלום לא קרה. הדרמה כמעט קורית כל הזמן, אנשים כמעט הולכים מכות, נופל עציץ וכמעט פוגע בראש, רוכב קוקינט כמעט עושה תאונה. מדרכות נעקרות ונבנות מחדש, בניינים ישנים נהרסים ובמקומם קמים פרויקטי נדל"ן יוקרתיים. ההליכה ברחוב נהיית הליכה בין פיגומים. בתוך המרחב הכאוטי הזה אני רוצה לשים דגש על פעולות היחדים.

דוגמא לאנימציה שעשיתי מתארת דמות מציצה מהחלון, זוג עיניים שמשקיף לרחוב. התאור הזה מבחנתי הוא מן מחווה לג'יין ג'ייקובס שמדברת על החשיבות הגדולה של הרבה עיניים שמתבוננות על הרחוב ובכך שומרות על ההולכים בו. הדמות הזו גם מתארת באופן מסויים אותי, כיוצרת שמציצה על חיים ברחוב.

במהלך איסוף החומרים בעבודה על הפרויקט, הרגשתי שאני פוגשת מחדש את הרחוב. זאת על ידי פירוקו לגורמים ומקטעים של זמן באמצעות צילום של תמונות וסרטונים קצרים בפאלפון. כל אינטרקציה שראיתי סיקרנה אותי יותר מהרגיל. גם הקלטות הסאונד ברחוב היו מבחנתי ראייה וגילוי מחדש של הרחוב. עמדתי במשך פרקי זמן ארוכים והקלטתי את הרחוב, שמתי לב כיצד במקטעים שונים הסאונד משתנה באופן משמעותי. הרגשתי איך הצלילים מתחדדים, קולות של אנשים מדברים, משאיות, שיפוצים וציפורים. חידוד הצלילים של הרחוב היה מרתק במיוחד דווקא בגלל שהרחוב הוא כל כך וויזואלי ויש בו מלא גירויים, וההתרכזות בצלילים שלו הייתה חוויה כמעט מדיטטיבית, רציתי שזה יעבור באופן כלשהו גם באנימציה.