לטו הוא ספר מנהרה שמבוסס על הסיפור המיתולוגי של הטיטאנית לטו, אמם של האלים אפולו וארטמיס. על פי הסיפור, כשהרה גילתה שלטו בהריון מבעלה זאוס, היא קיללה אותה שלא תמצא מקום על פני האדמה שיקבלה, ולטו נאלצה לנדוד בין ערים ואיים שונים ולחפש מקום שבו יתאפשר לה ללדת. בספר, מסעה של לטו מועתק לימינו ומשמש לבחינת המציאות המשתנה שלנו, במיוחד לנוכח משבר האקלים והחשש ההולך וגובר מעתיד חסר ודאות שבו אנו, כמו לטו, נאלץ לנדוד ולחפש קרקע יציבה. מחזור השירים המוצג בספר נכתב על ידי המשורר נדב ליניאל במיוחד עבור העבודה ומתאר את הלך הרוח הפנימי של הדמות לאורך המסע - יציאתה לדרך, הפחד והייאוש שמלווים אותה אל מול הקריסה ההדרגתית של העולם והחלטתה, לבסוף, לקבל את האין ולהתחיל מחדש, גם אם הדבר כרוך בכאב ובאובדן.

סיפורה של לטו מוצג דרך גלגול מחודש של ספרי מנהרה, צעצוע נייר שהיה פופולארי במיוחד באירופה ובריטניה במאות ה-18 וה-19. באופן מסורתי ספרי מנהרה מציגים מספר שכבות דו-מימדיות שמוצבות אחת מאחורי השניה ויוצרות יחד דימוי תלת מימדי, כמו תפאורה של תיאטרון. במקרה של לטו, החלטתי לאתגר את הפורמט של ספר המנהרה וליצור אובייקט שיש בו גם את מרכיב ההתבוננות בדימוי אחד מרובד וגם מהלך של דפדוף ליניארי באופן המוכר לנו. בכך התבססתי על תיאוריות אודות הצורה בה נגלה לנו משבר האקלים, ובפרט על כתביהם של החוקר רוב ניקסון והפילוסוף טימותי מורטון, שמתייחסים שניהם לכך שמשבר האקלים הוא אובייקט מתעתע שאנו חווים רק במקטעים קטנים וארוכי טווח ועל כן מתקשים להבין במלואו. הפורמט הניסיוני של הספר שואף לספק חוויה של הזמן הכפול הזה של משבר האקלים - מצד אחד להראות לנו מלכתחילה את כל המהלך ואת הריק שמצפה לנו בסוף הדפדוף, ומצד שני לאפשר לקורא.ת לעצור בכל רגע בדרך ולחוות דרך לטו את התחושה שהעולם הולך ומתפרק.

אל הסיפור של לטו הגעתי כשחיפשתי מסגרת לתלות עליה את העיסוק שלי בחרדת אקלים, שהתחזקה אצלי במיוחד סביב לידתו של הבן שלי והפחד מהעולם שאליו הוא נקלע. כמי שמרבה לבחון את הסוגיות הקרובות ללבה דרך אגדות ומיתוסים, לטו התאימה לי מאוד היות והיא בדיוק משקפת את המצב שממנו אני כל כך פוחדת, שאנחנו נגלה שאנחנו – כפי שכבר קורה לאנשים בכל רחבי העולם, מארה"ב ועד הודו - צריכים להפוך למהגרים ולצאת למסע בעולם צף ומאיים. יחד עם זאת, על אף החששות מהעתיד שעלו סביב הפרויקט, תיווכו של הנושא דרך סיפורה של לטו איפשר לי למצוא קצה חוט של תקווה מבעד לריק ולייאוש. בסופו של הסיפור, לטו יולדת – אמנם ביסורים רבים - על האי דלוס, שהוא מקום צחיח ושומם שהופך עם הזמן למוקד עליה לרגל. בכך לטו הראתה לי שעל אף שאין לי ביטחון שהחיים שלי ושל בני יהיו תמיד יציבים ונוחים, נותרה לנו עדיין האפשרות להמשיך ולחתור, גם אם בקושי רב, להמשך קיום ואפילו ללידה מחדש.