בספר מחקר פואטי הילי כהן־מגורי מציגה תשוקה אחת, בלתי מושגת, המתומצתת לכדי כותרת פשוטה: ״שיחה עם ציפור״. המסה הטקסטואלית-גרפית עוקבת אחרי וממשיכה את ניסיונות האדם להבין, לתעד, לאחוז בשירת הציפור.

הקריאה בו נועדה לשקף חוויה של דבר־מה החומק מהשגתנו. בכל רגע שנדמה לנו שרעיון הולך ומתקבע – הדיפדוף מתעופף למקום אחר. כך, ביישום של כלים חדשים ובשיבוש של כלים קיימים, וביידוי נואש של אבנים שאין להן הופכין לעבר עצים וקינים, ״שיחה עם ציפור״ נוסק לעבר התרסקותו הבלתי נמנָעַת, והבלתי נמעֶנֶת. התרסקות שממנה רסיסי כוונה ואותות וסימנים מתפזרים באוויר.

הפרויקט זכה להצטיינות יתרה מהמחלקה לתואר השני בתקשורת חזותית.

הכתיבה עוברת בין סקירה היסטורית ומדעית של מאמצי האדם לחקור את שירת הציפור, ובין מחקר עיצוב ספקולטיבי שממשיך את המאמצים הללו לקראת יצירה של שפה היברידית אנושית־ציפורית (דבורה וכתובה). הכותבת והציפורים שלה מתעופפות מעל שדות ידע מגוונים - בלשנות, פונטיקה, אקוסטיקה של השפה, אקוסטיקה של הטבע, חקר הטבע ואורניתולוגיה (חקר העופות), חקר הטבע באמצעות בינה מלאכותית, ויחד הן מציעות בחינה מחודשת ופוסט-אנושית של אמצעי התקשורת החזותית על מנת לכונן מחדש יחסי אדם-טבע אדם-חיה ואדם-חיה-מכונה.

לצד הספר מוצג נספח וידאו הממחיש את השפה החדשה שנוצרה, פואטיקה אנושית-ציפורית בתנועה וקול.

זהו ניסיון לדבר אל מה שמתעופף. לתפוס את הטקסט החומק דרך הרווח בין מה שרציתי להגיד ובין מה שלא יכולתי לומר. הציפור ואני משוחחות, גם אם היא לא ממש עונה לי. שפה היא כלי. אישה בונה כלים. ציפור לומדת אישה לומדת שפה לומדת ציפור. שפה לא עומדת, לא צפה. היא עפה. בזהירות, בגמלוניות, אני רודפת אחריה.