״תחזוקה זה באסה; תחזוקה גומרת את כל הזמן המזויין, כול הזמן להזדיין המוח כואב ומִטמטם מהשעמום. התרבות נותנת מעמד מחורבן לעבודות תחזוקה = שכר מינימום, עקרות בית = ללא שכר.״

(מתוך מניפסט לאמנות תחזוקה, מירל לדרמן יוקלס, 1969)

ההגדרה של ״עבודה״ בעולם הקפיטליסטי היא פעילות שתמורתה מקבלים תשלום, ואילו כל פעילות שאינה מזכה בתגמול כספי אינה מוכרת כ״עבודה״ – גם אם היא מפרכת וחיונית ודורשת מיומנויות (פולברה).

מנגד לעבודה המקצועית המתוגמלת בשכר יש את העבודות האחרות של החיים והן ״העבודות השקופות״ Invisible Labor. מונח אותו טבעה הסוציולוגית ארלין קפלן-דניאלס בשנת 1987 והוא מתייחס לעבודת הבית הנעשית במרחב הפרטי ללא תשלום. אותן עבודות גוזלות זמן רב, הן אינן עבודות בשכר ועל כן נחשבות לשקופות.

על פי מחקרים, גם היום בשנת 2023, רוב העבודות האלו נעשות בעיקר על ידי נשים גם בבתים השוויוניים ביותר. החלוקה המגדרית הלא שוויונית של העבודות השקופות חוצה גבולות אתניים, מעמדיים, ולאומיים. ניכר כי קיימת סתירה הנובעת מההבניה החברתית הטמונה בנו, הנשים, לממש את אידיאל ״האם הטובה״ אל מול הדרישות הגבוהות של האידיאל הניאו-ליברלי של ״העובדת הטובה״.

המיצב מזמין את הצופה להתבונן בפירוק של פעולות יומיומיות, המבקשות לשמר את הדינמיות של התנועה שנקטעה ולהפוך אותה משקופה לנראית. מחוות הגוף, שוחזרו, פורקו ותועדו במצלמות שונות. פסיפס היומיום, הכולל גם קטעי וידאו וסאונד, בוחן כיצד ניתן להפוך את השולי והשקוף ליצירה, ולהעניק משמעות לעשייה שככל הנראה רק חלק ממנה זוכה להערכה, הן על ידי המעצבת, והן על ידי החברה.

בשנה הראשונה ללימודי התואר השני עסקתי במחקר כיצד העבודה המקצועית משפיעה על חיינו, במהלכו נחשפתי למושג ״עבודות שקופות״ ובאותו רגע הבנתי שאני עוברת ממחקר על עבודה מקצועית לעבודה שקופה וברוח השינוי קראתי לפרויקט שוטפת +30.

הפעולה הראשונה שביצעתי במהלך המחקר היא לאסוף כמה שיותר פעולות דרך פניה לנשים ברשתות החברתיות. פעולה זאת הבהירה לי שאנחנו הנשים לוקחות על עצמנו מטלות שקופות שגוזלות זמן לא מבוטל גם במרחבים קהילתיים, בבתי הספר, ובמקומות העבודה.

״ייתכן שצילומים יהיו בלתי נשכחים יותר מאשר תמונות נעות, כי הן חלק מסודר של זמן, לא זרימה. לכן יש להם את היכולת לחשוף רגעים שאינם מורגשים בעין האנושית״. (סוזאן סונטאג)

אחת ההשראות שלי לעבודה הסופית הייתה הציטוט הנ״ל המתייחס ליצירתו שלו הצלם אדוארד מייברידג׳. הבנתי שאני מעוניינת כחלק מהפרויקט להקפיא את אותם רגעים שקופים שהעין שלנו אינה מצליחה לראות במהירות בה הם מתרחשים. בניגוד לאופן פועלו של מייברידג׳ שתעד אחרים, בחרתי לתעד את עצמי. כאישה יוצרת, כאמא וכעובדת עצמאית הבנתי שהקול שלי בעבודה צריך להיות גם נקודת המבט שלי.

מצד שני הסיפור הוא אינו אישי, התופעה היא חברתית, כלכלית ופוליטית ואני משתמשת בעצמי, כצינור לייצוג והנכחה של מבחר פעולות שקופות המשותפות לנשים רבות במטרה להציף, להנכיח את הנושא ולתהות על אותה עשיה לא מוערכת ולא מתוגמלת על ידי החברה הקפיטליסטית. 

השימוש בשחור לבן

בהתאמה לנושא בחרתי לצלם בתוך החלל הביתי שבו מתרחשות העבודות השקופות ולא בסטודיו על גבי רקע נקי. צילמתי באזורים בהן הפעולות נעשות באופן יומיומי תוך תשומת לב ליצירת קונטרסט בין הגוף לרקע להדגשת הפעולה. בתהליך העיבוד והעריכה של הצילומים נעשה מעבר מצילום בצבע מלא לשחור לבן. הויתור על צבעוניות מלאה נעשה במטרה לצמצם הסחות דעת ולהתמקד במחוות הגוף המצולם. בחרתי לתעד את הפעולות כאשר אני לבושה בבגדים שחורים או כהים והרקע בהיר כדי לייצר הדגשה של התנועה. 

סוגי המצלמות

כדי לבצע את עבודת הצילום ביצעתי ניסיונות רבים דרך מחקר צילומי  ושימוש במגוון מצלמות שעמדו לרשותי. חלק מהפעולות צולמו באמצעות מכשיר נייד מדגם אייפון 11 כאשר הוא מותקן על חצובה. וחלק מהצילומים נעשו באמצעות מצלמת אבטחה עם עדשה רחבה, של שיאומי שאני מכנה אותה ״מצלמת האח הגדול״. מצלמה זו אפשרה לי למקם את המצלמה ולהפעיל אותה באופן לא גלוי לזמן ממושך כדי ללכוד רגעים טבעיים ופחות מבוימים, בפעולות הכוללות אינטראקציה עם הבנות. לאחר הצילומים בוידאו פירקתי את התנועה לצילומי סטילס באמצעות תוכנות העריכה.