איך צריך להיראות כתב עת שיוצרים סטודנטים/ות בתוכנית לתואר שני במדיניות ותיאוריה של האמנויות בשנת 2024? איך נכתוב בו על עיצוב ועל אומנות בבצלאל ומחוצה לה, בשנה שבה אנחנו מתמודדים עם טבח ואונס והרג, עם חורבן ושפל מוסרי והשתקה ומאבק – בין שאנחנו הנפגעים ובין שאנחנו הפוגעים?

בתחילת העבודה על פרויקט הגמר "גיליון 2" ניסינו לברר את השאלה הגדולה הזאת, ולא הגענו להסכמה. האם אנו חייבים להגיב על מה שקורה בימים האלה? היו בנו שהעלו על נס דווקא את העיסוק ביצירה לשמה, את ההסתגרות במרחב הפרטי. האם הסטודנטים במחלקות היצירה בבצלאל - ובהן המחלקה לצילום והמחלקה לתקשורת חזותית, שהצצנו השנה לתוך תהליכי עבודתן - אמורים להגיב על אירועי המלחמה והמחאה? חלקנו חשבנו שאין בזה מן ההכרח. וממילא לא היה ברור לכולנו על מה בדיוק יש להגיב - על הטבח שביצע חמאס? על הפקרת החטופים? על המלחמה בעזה ועל אובדן האמפתיה? על התנהגות המשטרה? על השיח הציבורי בעת חירום? ומה בין ביקורת אומנות לבין ביקורת פוליטית בעת הזאת?

"הקו המפריד בין אלה שרוצים לחשוב ולפיכך חייבים לשפוט בעצמם לבין אלה שלא", כתבה חנה ארנדט בחיבורה "אחריות אישית תחת דיקטטורה" מ־,1964 "חוצה את כל ההבדלים החברתיים, התרבותיים והחינוכיים". ארנדט טענה כי בעיתות של קריסה מוסרית ומצבי חירום, "אפשר לסמוך דווקא על הספקנים ]...[משום שהספקנים רגילים לבחון דברים ולהחליט בעצמם". וכך יצא שניסינו להפעיל לכל הפחות את שרירי הספק, והסכמנו על דבר אחד בלבד: שהגיעה העת לבדק בית. כי בוודאי צריך לתקן, אם לא לבנות מחדש.

הינה, איתמר סיטבון קורא לנו לעצור ולהתבונן בארון הספרים של תוכנית הלימודים שלנו; לבדוק אם ההיבט הפוליטי של ביקורת האומנות כפי שהיא באה לידי ביטוי בתוכנית הלימודים, והאידאולוגיה המשותפת לרבים ממחברי הספרים, אינם מצמצמים מדי את שדה הראייה שלנו. האם ארון הספרים של ביקורת האומנות מעניק לנו כלים הולמים לחשוב על יצירה בעת הזאת? עדן פוזנר מעמיקה לחשוב על המושג "סולידריות" ומראה לנו שפרויקטים של תקשורת חזותית עשויים להנביט תקווה. ענבר יפה שואלת מה המצלמה יודעת לעשות לנוכח פוסט–טראומה. סבטלנה פורטניה מעידה על אתגר: איך לשמור על אבל אישי בימים של אבל לאומי. דנה חרס מלווה אומנים שחזרו ליצור בעיצומה של מלחמה, ומבררת איתם איזו מין יצירה זו - תרפויטית? פוליטית? יקטרינה סוסנסקי מבקשת שנתבונן בפרויקט צילום שבמרכזו נשים מבוגרות החוגגות את חייהן עד הקצה, כדי לומר משהו על ההכרח לשמור על מרחב אישי חי, חיוני, גם בימים של משבר. אבנר אופק מציע לרפא את השברים באמצעות חזרה לחומר, וימית בן-גל לומדת משיחה עם סטודנטית לתקשורת חזותית על סגולותיה של הרשת הנשית, ועל האופן שבו הגורלות שלנו כרוכים זה בזה. לצד המאמרים האלה תפגשו בגיליון מחשבות על אודות עבודות של סטודנטים במחלקה לצילום ובמחלקה לתקשורת חזותית, שלכדו השנה את מבטינו, ופקחו את עינינו.

אבנר אופק, ימית בן-גל, דנה חרס, ענבר יפה, יקטרינה סוסנסקי, עדן פוזנר, סבטלנה פורטניה

לחצו כאן להורדה של גיליון בגרסה להדפסה >>