בעבודת הוידאו והסאונד ״רוח הדברים (slowed+reverb)״, תייר מבקש מהצופה והמאזין לאבד פוקוס, ולהיכנע לטשטוש דיגיטלי שנע בין קלטות ניו אייג׳ משנות ה-90 לבין רמיקסים ביוטיוב כיום. בעזרת בינה מלאכותית תייר יצר מורפינג בין דימויים שיצר בהשראת פסולת כימית, ולה שידך גרסה מואטת לשיר שעדיין לא קיים.

תוך בחינת אלמנטים של טשטוש בעזרת מתיחת פרגמנטים ויזואליים ומוזיקליים כאחד, תייר מנסה להגביר את ווליום הארטיפקטים הדיגיטליים על מנת להסתיר את טביעת האצבע שלו, בכך הוא מוודא ששום דבר פיזי אינו מונכח לחלוטין.

הרקע לפרויקט הוא מהלך תיאורטי/הרמוני שפיתחת אלון במהלך התואר הראשון במוזיקה בקופנהגן. המהלך בעיקרו עוסק בהשהיית תבניות של היפוכים הרמוניים משולשים במטרה ליצור סולמות וסדרות הרמוניות אשר לא כוללות דיסוננסים, מתח או את מרווח הטריטון (בימי הביניים מרווח הטריטון היה מוכר בתור ׳מרווח השטן׳ עקב שילוב הצלילים המעט צורם אותו הוא מפיק). במסגרת התואר השני חיפש אלון דרך לרפרר לטקסט הזה כדי שישמש בסיס לפרוייקט המרכזי, בין אם במובן היבש/התיאורטי/החינוכי, או דווקא במובן היותר רגשי, חוויתי או אמורפי. המחקר החל במקום היותר טקסטואלי/תיאורטי, שכלל ספרים על אמנות ומוזיקה אשר מתמקדים במחקר תיאורטי/לימוד תיאורטי אם כי באופן אקספרימנטלי יותר אשר תואם את תקופתם (איזור אמצע/סוף המאה ה־20). זה כלל ספרים על ציור מאת פאול קלה ווסילי קנדינסקי,, ספרים על לימוד מוסיקה לילדים (מסורתיים ואקספרימנטלים), ואף מספר מניפסטים מאת מוזיקאים ואמנים. בנוסף לאלו, נקראו במהלך המחקר כתובים מימי הביניים, במיוחד מנוסקריפטים מוזיקליים, כדי לחפש הקשרים ויזואלים בין טקסטים דתיים יותר לאיור, עיצוב ומוזיקה.

הנסיון לעסוק בקשר בין הרוחני לפיזי ב"רוח הדברים" אינו במובן הדתי או המיסטי, ואולי גם לא במובן הויזואלי והמוזיקלי. השאלה הנשאלת היא מה נשאר אם מחליטים להיכנע לטשטוש? אם מה שרואים לא מניע את מה ששומעים והפוך, מה כן מניע אותם? או יותר נכון, מה מניע את היוצר? אלון מנסה דווקא להיכנע לשאלה הזאת ולא לנסות לפתור אותה בעזרת תאוריות

למינהן או מנגנונים אחרים. התוצאה היא כמעט של כניעה ולא של התנעה, כי כל סימן לאינרציה או לפתרון ייתפס כמלאכותי.