שביט יעקב מציג את ״עטרה״, גופן עברי מרובה משקלים המיועד בראש ובראשונה למצבות. במלאכה תלת-ממדית כזו, נודעת חשיבות מכרעת לאור השמש. קצותיה החדים של אות עטרה תוכננו לשבור את האור באופן מיטבי על מנת להעצים את הדרמטיות הכרוכה במצבה ובמעמד מולה.

במהלך סיור ספונטני בבית הקברות טרומפלדור בשנת 2018 נחשף שביט בפניי עולם טיפוגרפי מרהיב המסתתר מאחורי הנורא מכל – המוות.גילוי זה הביא אותו להתבונן על מאות מצבות בניסיון להבין ולנסח את הגורמים המשפיעים על מופעים טיפוגרפיים אלה. כיצד באות אותיות קבורה לעולם? האם זהות הנפטר היא זו המשפיעה? ואולי דווקא זהות היוצר? האם לתקופה או למגמות ברחבי העולם נודעת השפעה על אובייקט שמרני כמצבה? שאלות אלו מהדהדות בפרוייקט אך עם הזמן התחלפו בשאלה, מה נדרש בעבר, וגם כיום, מגופן המשמש למצבות? שאלה זו הפכה להיות שאלת המחקר המובילה בפרוייקט – יצירת גופן המיועד בראש ובראשונה לתכלית זו.

האות עטרה נולדה מתוך תובנות אשר נגזרו ממקרי בוחן רבים, ומהווה מעין ממוצע ביניהם. בקוויה ועיקוליה של אות עטרה מגולמים ההקשר התרבותי – המוות והפתוס הכרוך בו; הפורמט – מצבה צרת ממדיים; דרכי היישום המקובלות – סיתות באבן או יציקת אותיות ברזל. אות עטרה בוחנת את הקשר בין השפה העברית לאזמל, שאינה מיושמת באמצעותו באופן טבעי. שביט התבונן רבות גם על השפה הלטינית, שניתן למצוא בה ביטוי רב יותר למלאכת האזמל העתיקה, ובכך ניסה להעלות את העברית על ציר זמן הנושק לזה של האות הלטינית.