״בֶּטֶן מְלֵאָה״ הוא ספר מאוייר הכולל את סיפורה הפרטי של המחברת בשילוב ציטוטים מתוך ראיונות שערכה עם תשע אמהות. המחשבה על אמהוּת, באופן טבעי ואינטואיטיבי, מעלה קונוטציות של אהבה, קרבה וחום. אך במציאות, חווייתן של אמהוֹת היא מורכבת יותר, ולפעמים כוללת גם מופעים של מרחק וניכור מילדיהן, שמובילים לא פעם לכאב ולתחושת אשם. הספר מישיר מבט אל החוויות הללו, שלרוב נותרות מודחקות, מנסה להבין ולנרמל אותן.  

הספר מעלה שאלות מתוך עמדה שאין ״נכון״ ו״לא נכון״, ובידיעה שלא תמצא תשובה או אמת אבסוליטית. תהליך הבירור והנכונות לפתוח את תיבת הפנדורה הם הדבר עצמו, והם פורטים מנעד של התייחסויות לסוגיה.

האיורים בספר מייצרים ציר עצמאי, ובמפגש בין האיור לטקסט נפרש מרחב המאפשר לקורא ליצור פרשנויות מתוך עולמו הפנימי.

תחילת העבודה על הפרויקט ברעיון לכתוב ממואר בהשראת הספר ״אני זוכר״ של גו׳ בריינרד, ספר שהוא מעין קולאז' של זיכרונות הכתובים כפרגמנטים קצרים (בין שורה לפסקה), ממואר שהפך לקלאסיקה שנעשו לה המון מחוות של אמנים (ג׳ורג׳ פרק, פול אוסטר ועוד). כל משפט בספר מתחיל במילים ״אני זוכר״ וככה הוא פורס את סיפור חייו. התכנית היתה ליצור וריאציה של ״אני זוכר״ בנושא אמהות, לכתוב כמות גדולה של פרגמנטים שמתחילים ב״להיות אמא זה...״, מתוך מחשבה שדרך פירוק חווית האמהות לחלקים קטנים תוכל טלי לפרוט את ההגדרה של זהותה כאמא, להגיע לעומק הדברים ולקבל תמונה מלאה של השלם. טלי ערכה רשימות על רגעים משגרת היום יום ומחשבות על הנושא. היא קיוותה שכתיבה שיטתית בצורה של רשימות, שיש בה מימד טכני, תאפשר שחרור של המקום הלא מודע, של היצירתיות בדומה למה שקורה לתודעה בזמן נהיגה, שטיפת כלים וכו׳.

המושג ׳האם הטובה דיה׳ של דונלד ויניקוט משמש בפרויקט של טלי תפקיד מרכזי ומייצג את הקונפליקטים שקיימים במהות האמהות. כשתינוק נולד, יש לו תלות מוחלטת בדמות המטפלת בו (לרוב זו האמא). לפי ויניקוט, התינוק תלוי באמו כי הוא נולד בלי היכולת להבחין בין מציאות פנימית לחיצונית. האם בעצם מתווכת בינו לבין הסביבה, מסננת עבורו גירויים ומווסתת עבורו את העולם. יחד עם זאת, כל ילד גם לומד לחוות תסכולים. כל עוד התסכולים הם במסגרת הסביר, כלומר במידה ויש לו אם "טובה דיה", הילד יפתח תהליך היפרדות בריא ונורמלי. כשהאם אינה טובה דיה והתסכולים הם מעבר לגבול היכולת של מה שהתינוק מסוגל לשאת, כמו הזנחה או ניכור, הם הופכים להיות טראומטים ואז התינוק עלול לפתח הפרעות חרדה, קושי בבוחן מציאות וחוסר אינטגרציה. יש משהו פרדוקסלי בכותרת הזו שמכיל בתוכו גרעין קונפליקטואלי. לומר על משהו שהוא ״טוב דיו״, זה בעצם לומר שהוא לא הכי טוב, שנעשתה פשרה. יחד עם זאת הוא גם לא רע, אפשר להסתפק בו ולחיות איתו. המושג הזה כביכול אמור לשחרר אמהות מהשאיפה להיות מושלמות ובה בעת יש בו משהו שמייצר אשמה מתוקף הבינוניות שמוכלת בתוכו. זה מאוד סימבולי לפער בין הרצוי למצוי ולדואליות הקיומית בהם עוסקת טלי לאורך הפרויקט.