״הֵלֶךְ״ הוא ספר מאויר המציג מפגשים בין טקסט ואיור, בין אב ובנו ובין ״דת״ ל״דתיות״, ומציב במרכזו את השיטוט, כלומר את המצב התודעתי אשר עיקרו הוא הדרך ולא היעד, ההליכה ולא ההגעה, השאלה ולא התשובה. השיטוט החזותי נע בין השאלות — מהו איור אינטימי? מה יכולה להוליד מערכת היחסים בין טקסט עיוני, חוויה אישית ואיור פואטי? ואיזה מתח מייצר כל מערך של פריסת הטקסט והאיור בעמוד? ומאפשר לחקור, לחפש ולחתור תחת קונבנציות נרטיביות, דווקא מכיוון שהוא אינו מתיימר להגיע למסקנה החלטית או חד משמעית.

קומיקס בנוי משתי לבנות בניין בסיסיות — המילה והדימוי. שני מוצרי היסוד האלה הופכים את הנסיון לתפוס להגדרה ולהבנה של המונח ׳קומיקס׳ לסבוכה. עם השנים נוצרה מערכת יחסים מורכבת בין הטקסט והדימוי: המשחקיות הנרטיבית, מימוש הפוטנציאל הגלום בכל אחד מעמודי התווך האלה, שילובם יחד והשימוש בכלל האלמנטים המרכיבים את ספר הקומיקס: פאנל, מספר פאנלים סמוכים, עמוד, כפולה, גודל דף ופורמט — מאפשרים גילויים רבים והופכים את הקומיקס לסוגה מרתקת, מורכבת וחידתית. ובכל זאת, כשאנחנו חושבים על קומיקס, מצטיירת בראשנו תמונה ברורה וקולקטיבית. הן הדינמיות המחקרית והן התפיסה החמקמקה, הבלתי אפשרית והאין-סופית של הקומיקס — עומדים בראש הפרויקט

הטקסטים המלווים את האיורים בספר הם תולדה של שני מפגשים — מפגש בין יניב לבין אביו ומפגש בין יניב לבין חוקר המחשבה היהודית והישראלית, מיכה גודמן. אך בעוד שהקשר עם אביו הוא אוהב, בלתי אמצעי ובעל היסטוריה משותפת, הקשר עם גודמן נמצא במרחב הפרשני שבין הקורא לכותב. ספרו של גודמן חזרה בלי תשובה: על חילוניות אחרת ועל דתיות אחרת פגש את יניב בנקודה בחיו בה יצא מבית הוריו הדתי–לאומי ונדד בחיפוש אחר בית משלו. הדרך הדתית המתונה שגודמן מציע בספר היתה השביל שבו הלכ יניב ושממנו נשקפו אליו מראות חדשים. ההבחנה בין דת לדתיות משויכת לפילוסוף מרטין בובר ומצוטטת בספרו של גודמן כך: "דתיות מתחילה מחדש עם כל אדם צעיר, שהרז מרתית אותו, הדת אומרת לכפות עליו את מערכתה, שנקבעה קבע עולם; דתיות פירושה פעילות ,קיום יחס בראשית אל המוחלט; דת פירושה סבילות, קבלה שמקבל האדם על עצמו את החוק העובר בקבלה. [...] מתוך דתיות קמים הבנים על האבות, בכדי למצוא את אלוהיהם הם, אלוהים של עצמם; מתוך דת מרשיעים האבות לתאר את הבנים, על שאינם נותנים שיכפו עליהם את אלוהיהם". בשפתו המושחזת והפשוטה של בובר, הוא מיטיב לתאר את יחסיו של יניב עם אביו ואת המתח הבין-דורי שקיים ביניהם. תוכן פרק הפתיחה בספרו של גודמן מובא כפי שהוא מופיע במקור, אך רצף הכתיבה פורק, פוצל וחובר מחדש, ואילו הדיאלוג של יניב עם אביו מופיע כתמלול רציף של השיחה שקיימו.